ספריית חב"ד ליובאוויטש

פסקי הסידור - סדר נטילת ידים לסעודה וקצת הלכותיה בקצרה

(א) גרסינן בגמרא המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות ופירש רש"י שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית בצמצום. אמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפני טיבותא. ועל כן אין ליטול ברביעית מים בצמצום אלא יטול בשפע גם על חפניו עד הפרק. דהיינו עד מקום חבור כף היד לקנה הזרוע. ויזהר לעיין היטב שיגיעו המים בכל שטח היד סביב סביב. וגם בכל אורך האצבעות. וברחבן סביב. ויהיה ריוח מעט בין אצבע לאצבע. ויהיו מוגבהין כלפי מעלה קצת בכדי שיגיעו שם המים היטב וגם על ראשי האצבעות. ואם בשפיכה אחת לא הגיעו המים בכל שטח היד אין תקנה לשפוך על אותו מקום לבדו שלא הגיעו המים. שאין נטילה לחצאין. אלא צריך לחזור ולשפוך על כל היד כבתחלה:

(ב) הרוצה לקיים מצות נטילת ידים לדברי הכל צריך ליזהר לשפוך על כל יד ב' פעמים לעולם אף ששפך רביעית ויותר (ראב"ד רשב"א מהירושלמי וכר' יוסי רפ"ב דידים דלא כר"מ) שיגיעו המים בכל שטח היד סביב עד הפרק כמו בשפיכה הראשונה ממש כי המים שעל היד משפיכה הראשונה נטמאו מהיד והמים השניים מטהרים את הראשונים ולכן צריך לשפוך ב' פעמים רצופים ולא יגע בכלי בידו הלחה בין שפיכה לשפיכה פן יגע בידו השניה או בלחלוחית זו שעל הכלי שבאה ממים טמאים שעל ידו הראשונה ואף שיחזור וישפוך על ידו השניה שתי פעמים אין המים שעל יד זו מטהרים את הלחלוחית מים טמאים שנטמאו מיד הראשונה:

(ג) ואפילו אחר ששפך ב' פעמים על יד זו יזהר שלא יגע בה בידו השניה שאינה נטולה ואם נגע צריך לנגבה במפה תחלה יפה מהמים הראשונים שנטמאו בנגיעת יד שאינה נטולה הטמאה ואחר כך חוזר ושופך עליה ב' פעמים כראוי. וכן יעשה אם נגע בה אחר ששפך עליה פעם אחד וכן אם נגע בה איש אחר שלא נטל ידיו. וכן אם אחר שנטל ידיו וניגבן נגע ביד איש אחר ששפך עליה פעם אחד לבד או בלחלוחית שעל הכלי הבאה מיד האיש ההוא ששפך עליה פעם אחד לבד שהם מים טמאים מקנחם היטב ויחזור ויטול ליד זו שנגע בה נטילה כשרה לשפוך עליה ב' פעמים כראוי ואפילו באמצע הסעודה ואין צריך ליטול ידו השניה וכדין הנוגע במקום הטינופת באמצע הסעודה:

(ד) ואחר ששפך ב' פעמים על יד זו וב' פעמים על יד זו מצות חכמים לשפשפם יפה זו בזו לטהרה יתירה. ולפי ששפשוף זה הוא מכלל מצות נטילת ידים לכך יברך ברכת על נטילת ידים קודם שפשוף זה כדי שתהא הברכה כמו עובר לעשיית המצוה כשאר ברכות המצוה אף שאינה עובר לעשייתה ממש שלא רצו חכמים לתקן לברך קודם הנטילה ממש לפי שמן הסתם אין הידים נקיות. ואם לא בירך קודם השפשוף יברך אחר כך קודם הניגוב. ואם שכח יברך אחר כך:

(ה) וע"פ הקבלה יש להגביה ידיו בשעת הברכה ואין לומר ואשא כפי כו'. כי אין להפסיק בין נטילה לברכה כלל וכלל וצריך לתכפן בכל מה דאפשר. ויש לשפוך על יד ימין תחלה ואחר כך על יד שמאל. אך ע"פ הקבלה יקח הכלי עם המים ביד ימינו תחלה ויתננו לשמאלו וישפוך בשמאלו על ימינו תחלה ואחר כך ישפוך בימינו על שמאלו:

(ו) וקודם הנטילה צריך לעיין בידיו אם אין עליהם שום דבר החוצץ. וצפורן שהיא גדולה והיא עודפת חוץ לבשר צריך לנקר הצואה שתחתיה חוץ לבשר משום חציצה. ובצק אפילו כנגד הבשר חוצץ. ואם יש עליהן איזה לכלוך צריך להעבירו תחלה על ידי שפשוף מים יפה. יזהר לקנח ולנגב המים יפה מהיד קודם נטילה כי הם מים טמאים ויטמאו את מי הנטילה. וכן היוצא מבה"כ ונוטל ידיו מעט לברך א"י צריך לנגבן היטב תחלה קודם נטילת ידים לסעודה אך מן הדין יכול לברך אשר יצר אחר ברכת על נטילת ידים. ואין בזה משום הפסק בין נטילת ידים לסעודה. אבל צריך ליזהר מלהשיח בינתים אפילו שיחה קלה ואפילו ללמוד לא נכון:

(ז) וצריך ליזהר שיהיו המים כשרים לנטילת ידים דהיינו שלא נשתנו מראיהם ולא נעשה בהם שום מלאכה. שאם נשתנו מראיהם בין מחמת מקומם בין מחמת דבר שנפל לתוכם כגון שנפל לתוכם יין או שכר. וכן אם נשתנו מראיהם מחמת עשן או ד"א פסולים לנטילת ידים. אבל אם נשתנו ונעשו עכורים מחמת עפר וטיט כשרים. אך אם הם עכורים כל כך עד שאין הכלב שותה מהם פסולים. וכן אם אין הכלב יכול לשתות מהם מחמת שהם סרוחים או מרים או מלוחים פסולין ולכן מי הים פסולין לנטילת ידים:

(ח) אבל מותר להטביל ידיו בים. וכן במי גשמים המכונסין בקרקע אף שהם סרוחים ועכורים עד שאין הכלב יכול לשתות מהם והוא שיש בהם מ' סאה שהם ראוים לטבילה. וגם יהיו מכונסים באשבורן ולא זוחלין והולכין. שמי גשמים הזוחלין פסולים לטבילה. אבל במעיין מטבילים הידים אפילו בזוחלין. ואפילו בפחות הרבה מארבעים סאה אלא שהידים מתכסים בו לבד. ובשעת הדחק יש לסמוך על יש מקילין בנטילת ידים להטבילן במי גשמים או הפשרת שלגים המכונסים באשבורן אף על פי שאין בהם מ' סאה אלא כדי לכסות הידים בלבד כגון המהלך בדרך והוא רחוק מהמים ואין עמו כלי לשאוב וליטול ממנו לידיו או שהם סרוחים או עכורים ופסולים לנטילה אבל אין להקל להטביל בשאובין שבקרקע אפילו יש בהם מ' סאה ולא בשלג שאינו מרוסק שע"פ הארץ אף על פי שמחובר יחד מ' סאה ויותר אבל מותר ליטול ידיו בשעת הדחק בשכר שלנו או מי דבש שעיקרן מים ואין בהם משום שנוי מראה הואיל ונשתנו לשבח:

(ט) וכל המטביל ידיו לסעודה יש אומרים לברך על טבילת ידים או על שטיפת ידים ולא על נטילת ידים ויש אומרים שאין לברך על טבילת ידים אלא על נטילת ידים ולכתחלה טוב לברך על שטיפת ידים ויוצא לדברי הכל אך אם בירך על טבילת ידים או על נטילת ידים אין צריך לחזור ולברך והמטביל ידיו דיו להטביל פעם אחת לבד רק שיעיין בהם שאין בהם שום דבר החוצץ:

(י) מלאכה הפוסלת במים כיצד כגון ששכשך בתוכם איזה כלי הצריך הדחה להדיח בהן וכן ירקות הצריכים הדחה או ששרה בתוכם ירקות כדי שלא יכמשו או ששרה בתוכם כלים שנתבקעו בימות החמה כדי שיכוצו וכן שאר כל דבר שנשרה בתוכם במתכוון ולא שנפל לתוכם מאליו וכן אם העמיד בתוכם כלי של מים חמין או של יין לצננם ה"ז מלאכה ופסולה ואין צריך לומר מים שמדד בהם איזה כלי לידע מדתו והיוצא מבה"כ או שנגע במקום המטונף שבגופו שצריך לנקות ידיו ושכשכן תוך כלי של מים נפסלו לנטילת ידים ואפילו טבל בהם אצבעו הקטנה לנקות נפסלו כל המים שבכלי אבל אם חפן מהם בחפניו ומשפשף ידיו לנקותן במים שחפן הרי המים הנשארים בכלי לא נעשה בהם מלאכה וכשרים. ומים כשרים שנפלו לתוכם מעט מים פסולים בטלים ברוב:

(יא) בהמה חיה ועוף ששתו מכלי של מים הרי המים הנשארים לא נעשה בהם שום מלאכה וכשרים. אך אם שתה מהם כלב או חזיר או שאר דבר מאוס כל שבני אדם נמנעים לשתות מים הנשארים בכלי משום מיאוס יש פוסלין משום שנעשו כשופכין וטוב לחוש לדבריהם:

(יב) הכלי שנוטל ממנו לידים צריך שיהיה מחזיק רביעית וצריך להיות שלם בלי שום נקב או סדק מפולש ואפילו מחזיק רביעית ויותר מהנקב ולמטה כי מאחר שמהנקב ולמעלה אין תורת כלי עליו נמצא שהמים הבאים על ידו מפי הכלי ולמעלה אינם באים מכלי אפילו אותן קנקנים שמתחלת עשייתן עושין האומנים בהם נקב בצדיהם סמוך לפיהם אין עליהם תורת כלי מהנקב ולמעלה ואין נוטלין ממנו לידים דרך פיו וכן אותם קנקנים שיש להם כמין דד בולט בגובה יותר משפת הכלי ולמעלה שיוצקין ממנו דרך דד הבולט בגובה אין נוטלין ממנו לידים דרך הדד אלא דרך פיו כי מאחר שאינו מקבל משקין למעלה מפיו תוך הדד ואינו עשוי לקבלה אלא ליצוק ממנו אין תורת כלי עליו וכן אם פי הכלי עצמו למעלה אינו בשוה וביושר ע"פ כולו אלא יש בו עולה ויורד מקצתו גבוה ומקצתו נמוך אין נוטלין במקום הגבוה מאחר שאינו מקבל משקין וכן אם יש בו סדקים מפולשים למעלה אין ליטול ממנה אם יש בו בסדק איזו משך אורך קצת אבל בפגימות קטנות אין לחוש:

(יג) כלי עץ שניקב או נסדק וסתם הנקב היטב בסמרטוטין או בטיט וכיוצא בו עד שאין המים יוצאין דרך שם כלל אין סתימה זו מועלת לעשותו כלי לנטילת ידים ויש אומרים שאפילו זפת וכיוצא בו אינו מועיל בכלי עץ אלא בכלי חרס לבד ולדברי הכל אין שום סתימה מועלת בכלי זכוכית אפילו זפת וכיוצא בו ואפילו בדיל ועופרת וכיוצא בהן:

(יד) כל כסויי הכלים שיש להם בית קיבול אפילו הם מחזיקים רביעית ויותר פסולים לנטילת ידים שמאחר שלא נעשו לקבלה אין עליהם שם כלי לענין נטילת ידים ואפילו אם רגילין ליתן לתוכם מעט משקה לפרקים וכן מיני כובעים של לבדין (שקורין קאפילוש) אפילו הם עבים כל כך עד שאין המים יוצאין מהם אין נוטלין מהם לידים הואיל ולא נעשו לקבלה ואף על פי שהולכי דרכים רגילים לשתות בהם לפעמים ואין לטול מהם אפילו בדרך:

(טו) נטילת ידים מן הכלי צריך שיבאו המים על ידו מכח גברא דוקא בין מכח הנוטל ידיו עצמו בין מכח אחרים הנותנים מים על ידיו ואפילו אם הוא קטן אם הוא מבן ו' שנים ולמעלה שיש בו דעת קצת אבל אם המים באין מאליהם כגון חבית שיש בו ברזא והסיר את הברזא וקירב ידיו לקילוח המים המקלחים מנקב הברזא המים הבאים בכח ראשון לבדו דהיינו קילוח ראשון לבדו נקראים באים מכח גברא הואיל ובאים על ידי כח אדם שהסיר את הברזא ואפילו היה עכו"ם אבל מים המקלחים אחר כך אינן נקראים באים מכח גברא אלא מאליהם הם מקלחים ופסולין לנטילת ידים ולכן אפילו כשקירב ידיו לקילוח ראשון צריך ליזהר אחר שקיבל על ידיו שפיכה אחת להחזיר הברזא בנקב ולחזור ולהסירה ולקבל שפיכה שניה על ידיו מקילוח ראשון אם הקילוח גדול ומספיק להגיע המים בבת אחת לכל שטח ב' ידיו כאחד עד הפרק מכל סביבותיהן בשפיכה אחת מכח ראשון לבדו ואם אין הקילוח גדול כל כך יסיר הברזא ב' פעמים על יד זו וב' פעמים על יד זו אבל אם הקילוח דק בענין שאינו מספיק להגיע המים לכל שטח היד עד הפרק מכל סביבותיה בשפיכה אחת מכח ראשון דהיינו קילוח ראשון לבדו כגון אותן שיש להן כיור קבוע בכותל ובתחתית הכיור יוצא ממנו דד קטן ועליו סובבת ברזא קטנה לסתמו ולפתחו מאחר שקילוח הדד קטן ודק אין לטול ממנו לידים:

(טז) יש מחמירים שלא לקבל נטילה מעכו"ם השופך על ידיו ולא מנדה כגון בתו וטוב לחוש לדבריהם:

(יז) צריך ליזהר מאד בסעודה שלא ליגע בשוק וירך או שאר מקומות המכוסים שבאדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה וכן לא יחכך בראשו שיש גם כן מלמולי זעה וכן בצואת האף והאוזן או שאר טנופת ואם נגע צריך לחזור וליטול היד שנגע בה כהלכה עד הפרק ולענין הברכה יש מחלוקת אם יחזור ויברך על נטילת ידים ולכן יברך בלא שם ומלכות:

(יח) אסור לאכול אפילו פת כל שהוא בלא נטילת ידים כל שצריך לברך המוציא על הפת אבל אם הפת היא טפלה לד"א כגון ששתה יי"ש ואוכל מעט פת אחריו שלא יזיקנו כשם שהפת טפלה להמשקה לענין ברכה שנפטרת בברכתו ואין צריך לברך עליה המוציא כך היא טפלה לענין שאין צריך נטילת ידים אבל אם טועם הפת קודם שישתה כדי שלא ישתה על לבא ריקנא ויזיקנו צריך לברך המוציא וצריך ליטול ידיו כהלכה אלא שלא יברך על נטילת ידים ואפילו הנוטל ידיו לסעודה אם אינו אוכל פת כביצה לא יברך על נטילת ידים אף על פי שמברך המוציא וברכת המזון והשיעור לצרף לכביצה הוא שיאכל כל כזית בכדי אכילת פרס וצריך ליזהר בזה בסעודה שלישית של שבת:

(יט) לא תקנו נטילת ידים אלא לפת שמברכים עליה המוציא וברכת המזון אבל מיני לחמים שמברכים עליהם בורא מיני מזונות ואין מברכים עליהם המוציא וברכת המזון אלא כשקבע סעודתו עליהם כך אין צריך נטילת ידים אלא כשקבע סעודתו עליהם:

(כ) כל מאכל שטיבולו במשקה בין שמטבלו עכשיו כשאוכל בין שהיה מטובל ומלוחלח מקודם ולא נתנגב עדיין כגון פירות כבושים או שלוקים ומבושלים או בשר מבושל צריך נטילת ידים כהלכתה עד הפרק ולא יברך. וששה משקין הן יין דבש שמן חלב מים טל. וחומץ יין הוא כיין וכן חומץ מי דבש הוא משקה וכן זיעה היוצאת מן המשקין הוא כמשקין כגון יין שרף ואם נתערב אחד מששה משקין במי פירות הולכין אחר הרוב. וכל משקה שנקרש עד שאין טופח על מנת להטפיח בטל מתורת משקה ואם חזר ונימוח חזר להיות תורת משקה עליו ולכן מיני עיסה המטוגנים בחמאה צריכים נטילת ידים במקומות שמתיכין החמאה תחלה ואחר כך שופכין אותה לתוך מיני עיסה לטגנה בה. אבל במקומות שמשימים החמאה כשהיא קרושה תוך מיני עיסה ושם היא נמוחה אין שם משקה עליה מאחר שנימוחה על האוכל ויש אומרים שהדבש הוא משקה לעולם אפילו כשנקרש עד שאינו טופח ע"מ להטפיח ולכן אין לאכול אפילו דבש קרוש אלא על ידי כף או סכין:

(כא) ומיני מרקחת המרוקחים בדבש ויש עליהם טופח ע"מ להטפיח צריכים נטילת ידים לדברי הכל אלא אם כן אוכל על ידי כף או סכין לפי שמתיכין הדבש תחלה לבדו והוא שהדבש בעין וניכר על המרקחת אבל אם נמחה האוכל המרוקח לגמרי ונעשה גוף אחד ממש עם הדבש על ידי הריקוח והטיגון או על ידי טירוף בכף יפה יפה (כמו שרגילים לעשות בתפוחים מרוסקים ובגודגדניות מרוסקין) הולכין אחר הרוב, ואם האוכל הוא הרוב נתבטל הדבש מתורת משקה ושם אוכל עליו אף שהוא טופח ע"מ להטפיח. ואם בשעה שהוציא השעוה מהדבש חושב עליו לאוכלין בלבד ולא למשקין דהיינו שהיה בדעתו כדי ליתנו לתוך התבשיל או כדי לרקח בו מרקחת ולא כדי לשתותו כשהוא רך וצלול או לעשות ממנו משקה יש אומרים שעל ידי מחשבה זו נעשה אוכל ולא ירדה עליו תורת משקה כלל אף כשהוא בעין לבדו רך וצלול ויש לסמוך על דבריהם במרקחת עכ"פ:

(כב) אין כף וסכין מועילין אלא במרקחת וכיוצא בו שרגילין להאכל על ידי כף או סכין פעמים רבות אבל דבר שטיבולו במשקה שאין דרכו לעולם להאכל על ידי כף או סכין אינם מועילים לפטור מנטילת ידים, ובשעת הדחק שאין מים מצויים כגון בדרך אפשר להקל לאכול על ידי מפה לכרוך על שתי ידיו. אבל לאכול פת אין שום צד היתר בעולם לא על ידי כף או סכין ולא על ידי מפה ויש מקילים למהלך בדרך ואין לפניו מים עד יותר מד' מילין לכרוך שתי ידיו במפה ולאכול ויש חולקים והמחמיר תבוא עליו ברכה: