ספריית חב"ד ליובאוויטש

שו"ת - סימן א

שו"ת

הנה1, מ"ש הט"ז באו"ח הלכות תפילין סי' ל"ב ס"ק כ"ו, שאם מניח פחות מכשיעור ט' אותיות אחר פרשת שמע ופחות מכשיעור קודם פרשה והיה אם שמוע, נעשית פרשת והיה אם שמוע סתומה לדברי הכל, שהריוח מכאן ומכאן מצטרף לכשיעור, אישתמיטתיה מה שכתב הטור בי"ד סימן ער"ה בענין סתומה, שאם גמר בסוף השיטה בפחות מכשיעור, יניח שיטה שניה חלוק ויתחיל בשיטה ג' דווקא, ולא סגי במה שיתחיל בשיטה שניה אחר שיניח ריוח מעט בכדי שיצטרף ריוח זה עם הריוח שבסוף שיטה הראשונה, ולמה לו להניח השיטה שניה חלק לגמרי, אלא ודאי דאין מצטרפין.

וכן הרמב"ם2 שכתב בענין סתומה שאם אין בסוף השיטה כדי שיעור ט' אותיות ותיבה, יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח בשיטה שניה, לאו למימרא שהמעט ריוח מצטרף עם הריוח שבסוף שיטה הראשונה3, אלא דמיירי שהניח בסוף שיטה הראשונה כשיעור ט' אותיות רק שלא היה כשיעור גדול לכתוב גם תיבה אחר הריוח, ולזה מועיל מעט ריוח שבתחלת שניה שעושה אותה סתומה, מאחר שהניח כשיעור ט' אותיות במקום אחד, והוא שיעור פרשה להפריש וליתן ריוח בין פרשה לפרשה, אלא שאם לא היה מעט ריוח בתחילת שיטה שניה היתה פרשה פתוחה וע"י המעט ריוח שמשייר בתחלה ומתחיל באמצע שיטה, נעשית פרשה סתומה, שעל ידי כן סותמות כל הריוח שבסוף השיטה הראשונה, דסבירא ליה בפירוש הירושלמי4, פתוחה מכאן ומכאן סתומה, כפשוטו, דאם היא פתוחה מסופו וגם מראשו, הרי היא נידונית כסתומה. ומ"ש הרמב"ם ז"ל מעט ריוח כו', כתב כן מסברא דמעט ריוח נמי סגי, ולא בעינן כשיעור פתוחה דוקא מכאן ומכאן, דמאחר שהניח כשיעור במקום אחד סגי. אבל אם לא הניח כשיעור במקום אחד, רק שע"י צירוף ב' מקומות יהיה הריוח כשיעור ודאי דלא מהני דמעט ריוח לא מהני לדעת הרמב"ם, אלא לעשותו סתומה, מאחר דכבר נקרא שם פרשה עליה, אבל לא להשלים השיעור להיות נקרא פרשה על ידי כן.

והנה, הט"ז נמשך אחר תשובת מהר"ם פדואה5 כמבואר בסיום דבריו, ומהר"ם פדואה למד מהסמ"ק הלכות מזוזה6, ובסמ"ג שם7 ביאר בפירוש דברי הירושלמי, פתוחה מכאן ומכאן סתומה, בכהאי גוונא שאין במקום אחד כשיעור, וכתב דהירושלמי דווקא לענין מזוזה אתמר, [ד]דווקא במזוזה היא סתומה, וכהאי גוונא להכירא בעלמא, לפי שאין הפרשיות סמוכות בתורה, והיא סתומה גמורה, שאין בה שיעור פרשה בסוף שיטה ולא בראש שיטה ע"כ. ומשמע להדיא דרוצה לומר, דהוי סתומה גמורה כמו פרשת ויחי שאין שם פרשה כלל, והכי נמי אין נקרא עליו שם פרשה כלל, מאחר שאין שם שיעור פרשה לא בסוף שיטה הראשונה ולא בראש שיטה שאחריה. וזהו ג"כ כוונת הרא"ש8 והטור סי' רפ"ח, עיין ב"ח וב"י שם דמבואר להדיא מדבריהם כך. ואם כן, אין ללמוד משם לתפילין להיות נקרא בשם פרשה סתומה. וגם, אין ללמוד משם להכשיר סתומה לגמרי שלא נקרא עליה שם פרשה כלל מזה הטעם עצמו שבמזוזה לפי שאין סמוכות בתורה, דהא במזוזה אמרינן בגמרא9 דאי עבדינהו פתוחות, שפיר דמי, מהאי טעמא לפי שאין סמוכות בתורה, ובתפילין קיימא לן10 דאם שינה פסול11.

ובאמת על מהר"ם פדואה אין לתמוה כל כך, דבפתוחות נמי יש להכשיר בתפילין כמו במזוזה12, א"כ יש לומר דהוא הדין והוא הטעם בסתומה לגמרי. אבל הט"ז עשה סמוכות לדברי הרמב"ם13 מהגמרא14, דיש לפסול בתפילין נמי כשהפרשה והיה אם שמוע פתוחה (ויש לחזק ראייתו ולהוסיף בה דברים, אלא שאין כאן מקום להאריך15), ע"ש בס"ק כ"ה, שכן הוא עיקר לדעתו, ואין ללמוד מתפילין למזוזה, וכן הביא דעת מהרמ"א16. וא"כ לדידהו לא מהני סתומה לגמרי דמהני במזוזה להכירא בעלמא, דלא ילפינן תפילין ממזוזה כלל דלא כמהר"ם פדואה, ואיך הסכימה דעתם לדעת מהר"ם פדואה בסתומה זו. וצריך עיון גדול.

וממוצא דבר נשמע טוב טעם ודעת למ"ש הבית יוסף17 בשם מהרי"א, שהמנהג היותר מרווח שרוב הגליות נהגו כמותו, והוא שיניח בסוף פרשת שמע פחות מכשיעור וקודם פרשת והיה אם שמוע יניח ריוח כשיעור. וכן הביא בשלחן ערוך18, ושם ביאר הטעם מפני שאי אפשר לעשות סתומה לדברי הכל, נהגו לעשות סתומה אליביה דהרמב"ם.

והנה, גם להרמב"ם יש דרך אחרת, להניח אחר פרשת שמע כשיעור, וקודם פרשת והיה אם שמוע יניח מעט ריוח, דהיא סתומה לרמב"ם כמ"ש בהדיא, ולמה יסדו המנהג דווקא כצורה הראשונה19. אבל לפי מ"ש בשם הסמ"ג והסמ"ק, ושכן הוא דעת הרא"ש והטור ובית יוסף וב"ח, שמעט ריוח תורתו כסתומה לגמרי, [אתי שפיר] מה שלא נהגו בצורה אחרת, להניח ריוח כשיעור אחר פרשת שמע וקודם פרשת והיה אם שמוע מעט ריוח, משום דלהפוסקים הנ"ל מעט ריוח כמאן דליתא דמיא, והרי זה כאילו התחיל בראש שיטה ממש והוי פתוחה מסופו, ולכך בחרו בדרך הראשונה, להניח בסוף שמע פחות מכשיעור, והשיעור יניח קודם פרשת והיה אם שמוע, שאף שהריוח שאחר פרשת שמע אינו כלום, והרי זה כאילו גמר פרשת שמע בסוף שיטה ממש, מכל מקום במה שמתחיל והיה אם שמוע באמצע שיטה אחר שמניח ריוח כשיעור הוי סתומה, דפתוחה מראשה סתומה לדעת הרמב"ם, לפי גרסתו בירושלמי20, וכן העידו האחרונים שכן הוא בג[ירסת] הירושלמי שלפנינו. וכן משמע להדיא בב"י וש"ע למנהג זה, שאין מניחין ריוח כלל בסוף שמע, ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות, מכלל שהריוח שהוא פחות מכשיעור, הרי זה כאילו אין מניחים כלל, דפחות משיעור אין נקרא ריוח כלל בסוף שיטה, והוא הדין והוא הטעם בתחילת שיטה. אלא שהרמב"ם סבירא ליה מסברא דנפשיה, מאחר שהניח כשיעור במקום אחד בסוף שיטה הראשונה, סגי במעט ריוח שבתחילת שיטה שניה, ובהא לא רצו להנהיג כמותו, מאחר שעל סברא זו חולקין הפוסקים הנ"ל, והמה הרבים ובתראי טפי.

אבל אכתי קשה למה הוצרכו להניח אחר פרשת שמע פחות מכשיעור דווקא. ומהרי"א ביאר הטעם כי היכא דתהוי פרשת והיה אם שמוע סתומה21. והרי אפילו אם הניח אחר פרשת שמע כשיעור, מכל מקום אם התחיל פרשת והיה אם שמוע באמצע שיטה אף שמניח ריוח כשיעור בתחילת שיטה הויא סתומה לדעת הרמב"ם, דודאי מ"ש הרמב"ם ויניח מעט ריוח בתחילת שיטה שניה, היינו דמעט ריוח נמי סגי, ולאו למימרא דאם הניח ריוח הרבה בתחילת שיטה שניה לא הויא סתומה אלא פתוחה, דא"כ נמצא דגם להרמב"ם יש פתוחה שמתחלת באמצע שיטה, והרי הרמב"ם שפתו ברור מללו דאין פתוחה באמצע שיטה לעולם אלא בראש שיטה, דמבואר מדבריו להדיא דאפילו הניח ריוח הרבה בסוף שיטה הראשונה ובתחלת שיטה שניה מכל מקום כשמתחלת באמצע הוי סתומה. וכן מבואר להדיא מדברי הב"י (והרא"ש22) בי"ד סי' ער"ה לדעת הרמב"ם, והוא פשוט ומוכרח בירושלמי דאמר, פת[וחה] מכאן ומכאן סתומה, דמשמע אפילו פתחהו הרבה מכאן ומכאן. והתוס'23 והרא"ש24 שתמהו על פירוש זה ופירשו פירוש אחר בירושלמי, היינו לפי גרסתן ברישא, פתוחה מראשה פתוחה ופתוחה מסופה פתוחה, ואהא קשיא להו, דאמאי פתוחה מכאן ומכאן סתומה, דלמה יגרע מפתוחה בראשה לבד. אבל לגרסת הרמב"ם, פתוחה מראשה סתומה אין מקום לקושייתם, דמאחר שהפתוחה מראשה היא סתומה, כיון שמתחיל לכתוב מאמצע שיטה וסותם מה שלפניו בשיטה זה, הוא הדין נמי שסותם את הריוח שבשיטה שלפניו בסופה. ואף שהריוח הרבה מאוד, אינו מועיל לקרותה בשם פתוחה. ועוד, שכמו שאינו מועיל מעט הריוח שבתחלת שיטה, שהוא נוסף על הריוח שעשה בסוף השיטה כשיעור ובין שניהם יש הרבה יותר מכשיעור ואפילו הכי הוי סתומה, הוא הדין והוא הטעם אם הניח ריוח הרבה, וכמו שלמד הרמב"ם מהירושלמי דפתוחה מכאן ומכאן סתומה, אם הניח מעט ריוח בתחלת השיטה שניה אעפ"י שהניח בסוף שיטה הראשונה כשיעור הנ"ל, יש ללמוד דהוא הדין אם הניח ריוח הרבה בתחילת שיטה שניה, דחד דינא וחד טעמא הוא.

ומה שיש לומר בישוב המנהג, הוא משום שהתוס' והרא"ש שתמהו על פירוש זה בירושלמי, לא משום דפתוחה בראשה לחוד הוא דתמהו, אלא אף משום פתוחה בסופה, דס"ל מאחר שפתוחה מסופה פתוחה, [ב]הא דפתוחה מראשה לא גרעי ולא נפקת מתורת פתוחה מסופה. וכן הוא להדיא בספר התרומה סי' (ר"ב) [ר']25, בהא דפליגי סדור הקדמוני עם מסכת סופרים, דמר ס"ל פתוחה מסופה דווקא, ומר סבר מראשה דווקא, והעושה פתוחה מראשה ומסופה יצא ידי שניהם, מכלל דאף דמאן דס"ל פתוחה מסופה דווקא, לא גרעי בהכי מה שעשה פתוחה גם בראשה. וכ"ה להדיא שם. וא"כ נהי דפתוחה מראשה הנהיגו כדעת הרמב"ם, מכל מקום פתוחה מסופה דלדידהו הפתוחה שבראשה אינה מוציאה משום פתוחה מסופה חששו לדבריהם, ולא רצו לסמוך על דעת הרמב"ם בלבד לעשות פתוחה בסופה וגם בראשה, דתרתי לא עבדי לעבור על דברי התוס' והרא"ש, ובחרו בצורה הראשונה להניח בסוף פרשת שמע פחות מכשיעור דלא מיקרי פתוחה מסופה לכ"ע אלא פתוחה מראשה בלבד, אלא דלדעת הרא"ש הוי מכל מקום פתוחה ובהא לחוד סמכו על הרמב"ם, כנ"ל.

מיהו בספר התרומה שם משמע דסברת ר"ת אינה מוכרחת כל כך26, דאדרבא פתוחה מסופה ומראשה גרעי טפי מאילו היתה פתוחה במקום אחד מסופה או מראשה, ולכן לא תמה על הירושלמי דאמר פתוחה מכאן ומכאן סתומה, אפילו לגרסת התוס' דגרסי ברישא, פתוחה מראשה פתוחה ומסופה פתוחה, דלאו הא בהא תלייא. אלא דמצד אחר קשיא ליה הירושלמי דרב אדרב, דבגמרא דילן27 למסקנא אמרינן דרב קאי אריוח דווקא ולא אפתוחות דווקא, ובירושלמי איתא דרב אמר הלכה בפתוחות, ולא ניחא ליה למימר כמ"ש התוס'28, די"ל דירושלמי פליג וסבירא ליה כמ"ד דגמרא דידן, משום דלמסקנא אמרינן דרב אזיל בתר מנהגא, וה"נ ס"ל להירושלמי, כמ"ש הפוסקים בירושלמי פרק הפועלים29 דמנהג מבטל הלכה. והתוס' לא חששו לקושיא זו30, ומשום הכי אי לאו דתמה על הירושלמי מצד עצמו, לא היו מפרשים פירוש אחר בירושלמי, והטעם, דאפשר לומר דהירושלמי ס"ל דהא דרב בהאי31 אתמר.



1 מתוכן התשובה הזאת נראה שהוא כעין קונטרס אחרון לסי' לב סנ"ב, ובא לבאר כאן: א) הטעם שלא פסק שם כהצעת הט"ז, להשאיר ריוח פחות מכשיעור בסוף פר' שמע ובתחלת פר' והיה אם שמוע. וכן רמז לזה בציונים שעל הגליון בשו"ע סנ"ב. ב) הטעם שהנהיג להניח ריוח כשיעור ט' אותיות בסוף פר' שמע וגם קודם התחלת פר' והיה אם שמוע, כמבואר בקונטרס אחרון שם ס"ק יב.

אלא שכאן (ד"ה ומה שיש לומר בישוב המנהג, ובשו"ע שם) כותב ליישב את המנהג להשאיר ריוח פחות מכשיעור בסוף פר' שמע וריוח כשיעור קודם התחלת פר' והיה אם שמוע, אבל למעשה הנהיג להשאיר כשיעור גם בסוף פר' שמע, כמבואר בקו"א שם.

שקו"ט בתשובה זו: שו"ת בית שלמה חאו"ח סי' ח וחיו"ד סי' קמט. מקדש מעט סי' לב ס"ק קנ. גדולי הקדש שם ס"ק מא. שו"ת גלי ים סי' ח. שו"ת מנחת אברהם סי' ד. בית מרדכי סי' ד. שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' ג. אהלי שם ז ע' רמט.

2 הל' ספר תורה פ"ח ה"ב.

3 ראה מ"ש המאירי בקרית ספר מאמר ב ח"ב.

4 מגילה פ"א ה"ט (די"א ע"ב).

5 סי' עז, המובא בט"ז שם.

6 סי' קנד, שכתב "נהגו רבותינו להניח קצת חלק בסוף שמע וקצת חלק בתחלת והיה אם שמוע ובין הכל שיעור חלק שלשה אותיות כדאמרינן בירושלמי פתוחה מכאן ומכאן סתומה".

7 עשין כג (מזוזה).

8 הלכות מזוזה סוף סי' ה, שכתב "וטוב שלא יניח כשיעור ג' אותיות בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מה שאמר והאידנא נהוג עלמא בסתומות". וראה מעדני יו"ט שם אות ק, שביאר שיטת הרא"ש כשיטת הסמ"ג הנ"ל. וראה קו"א בשוע"ר סי' לב ס"ק יב.

9 מנחות לב, א.

10 רמב"ם הל' תפילין פ"ב ה"ב.

11 כדלקמן בסמוך.

12 ארחות חיים הלכות תפילין סי' כו בשם בעל השלמן.

13 פ"ב מהל' תפילין ה"ב.

14 מנחות לב, א.

15 בכת"י ליתא.

16 תיבה זו אינה ברורה בכת"י. ואוצ"ל "מהר"מ", והכוונה למוהר"ר משה ב"ר משלם, המובא בשו"ת רש"ל סי' לז, שמצויין בט"ז שם. וראה גם שו"ת רמ"א סי' כה.

17 או"ח סי' לב ד"ה וכתב מהר"י אבוהב.

18 סעיף לו.

19 ועיין שוע"ר סי' לב סנ"ב.

20 מגילה פ"א ה"ט: פתוחה מראשה סתומה, פתוחה מסופה פתוחה, פתוחה מיכן ומיכן סתומה.

21 וכ"פ בשוע"ר סי' לב סנ"ב.

22 בכת"י הועבר עליו קו למחיקה. ואוצ"ל: הריא"ס (המועתק בב"י שם (רכב, א).

23 מנחות לב, א ד"ה והאידנא.

24 הלכות מזוזה סי' ה.

25 בהעתקתו מדברי ר"ת בהל' ס"ת שלו (גנזי ירושלים ע' קא).

26 כי אחר העתקת דברי ר"ת הנ"ל כתב שדברי הירושלמי "פתוחה מכאן ומכאן סתומה" פליגא על דברי ר"ת הנ"ל.

27 מנחות לב, א

28 שם ד"ה והאידנא.

29 ב"מ פ"ז ה"א.

30 דס"ל דיש חילוק בין מנהג למנהג. עי' מעדני יו"ט הל' מזוזה סי' ה אות נ.

31 בכת"י: "בפירוש", כלומר לענין פתוחה ולא לענין ריוח.