ספריית חב"ד ליובאוויטש

שו"ת - סימן יא

(שייך ליו"ד סס"י ט"ו)

הנה בתשובת הרשב"א וש"ע לא הזכירו רק גדיים קטנים והתבואות שור הוסיף מדיליה גם עגלים הרכים והגם דלכאורה יש לחלק ביניהם שבגדיים מחמת קטנותם אין הפרש כל כך נראה לעין בין בן פחות משבוע יום או יומים לבן יותר משבוע איזה ימים מועטים אבל בעגלים יש הפרש יותר ניכר לעין מבגדיים כנראה בעליל (וגם הדעת מכרעת כן דמאחר שהגדי בן שנה או ב' קטן הרבה מעגל בן שנה או ב' לזאת גם הוספת הגידול דגדי בשבוע לפחות הוא שיעור קטן הרבה בכמותה מכמות הוספת העגל) אך התבואות שור אזיל לשיטתיה דאע"פ שנראה גדול הא אמרינן ריש מנחות דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתים. אמנם מלשון תשובת הרשב"א וכל מקום שאנו חוששין לו שאינו בן ח' מחמת קטנותו כו' משמע בהדיא דיש מקום שאין חוששין לו דהיינו כשאינו נראה קטן כל כך. ושוב מצאתי כן בספר פרי תואר שדקדק כן מלשון הרשב"א להקל בזה ולא להחמיר אלא היכא דניכר לעין שנולד מימים מועטים (אלא דמ"ש שהוא ספק דאורייתא צע"ג):

ומ"ש התבואות שור מריש מנחות לק"מ דהתם יש לומר דמיירי בסוף שנתו דלא מינכר לבן י"ג חדש דמקרי איל בן ב' שנים (ומ"ש כל הזבחים סתם היינו כל מיני זבחים עולות ושלמים כו' משא"כ במסקנא הן רוב מיני זבחים) אבל בין בן חדש אחד לבן י"ג חדש הוא נגד החוש לומר דלא מינכר ומכל שכן בקרבנות יחיד שכשרים מיום ח' כדתנן סוף פ"ק דפרה. וחילוק זה בין סוף שנה לתחלתה מוכרח הוא בסוגיא דקדושין דף נ"ה ע"ב ואשתכח בן שנה דלא תקשי מסוגיא דריש מנחות וסוגיא דזבחים דף ע"ה ע"ב דאיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה והתוס' דזבחים שם תירצו הא דאיתא בקדושין שם ואשתכח בת שתים דלאו דוקא שתים כו' ולא תירצו ולא הקשו אהא דאשתכח בן שנה אלא ודאי כמ"ש לחלק בין תחלת שנה לסופה ולכן יש לומר בסוגיא דקדושין דמיירי דאשתכח למראית העין כבן חדש אחד או פחות בקרבנות היחיד וליכא לספוקי באיל בן י"ג חדש. ובמתניתין דזבחים דהכל יכולים להתערב אפילו פסח ואשם יכולים דייקא ומשכחת לה בסוף שנתו דפסח אבל בדאישתכח בת שתים איכא למיחש שמא היא בת שנה בסופה והקשו שפיר. ולא תירצו דאישתכח בת שתי שנים בסופה משום דלא פסיקא להו מילתא כל כך דמנא ידעינן שהיא בסוף ב' שנים דאפשר דמתרמי בן סוף שנה גדול בגידולו ודמי לבן סוף שנתים קטן בגידולו דלא דמי גידול שנה ראשונה לגידול שנה שניה וההפרש שבין בן חדש אחד או פחות לבן תחלת שנה שנייה דהיינו בן י"ג חדש גדול יותר למראית עין מההפרש שבין בן סוף שנה א' לבן סוף שנה ב' בבהמה אחת עצמה. ולזאת יכול להיות אפשר דמתרמי גדול בגידולו שהוא בסוף שנה א' דדמי לקטן בגידולו שהוא בסוף ב' משא"כ בבן חדש או פחות לבן י"ג חדש כו':

ובר מן דין יש לפרש הא דאיכא בן שנה דמיחזי כבן שתים הוא מיעוטא אלא דשכיחא והכא בדרבנן לא חיישינן למיעוטא אע"ג דשכיח ואפילו בספק שקול יש מקום להקל כאן משום ספק דרבנן לקולא אלא דהרשב"א שהחליט כאן לאיסור לשיטתיה אזיל דס"ל הלכה כר' יוסי להחמיר בספק דרבנן שיש לו חזקת איסור או טומאה כמ"ש בתשובה סי' ת"א והמגיד משנה בשמו בפ"ו מהלכות עירובין מסוגיא דעירובין דף ל"ו ע"א ופירש רש"י שם משום חזקת ביתו וה"נ בנידון דידן איכא חזקת איסור כמ"ש הרא"ש בתשובה הובאה ב"י אה"ע סי' קנ"ו דתרי ותרי דוקא מפקי לה מחזקה משום דהרא"ש נמי ס"ל כהרשב"א גבי ספק עירוב בסוף פ"ב דשבת. אבל לפי דעת רש"י והרמב"ם שם (והרמב"ם אזיל לשיטתיה דס"ל דהלכה כת"ק דר' יוסי בפ"ב דמקואות) וכן פסק הב"י בש"ע או"ח סי' (תט"ו) [ת"ט סעיף ו'] כרש"י ורמב"ם דלא מוקמינן אחזקה דביתו בתחומין דרבנן יש להקל בנידון דידן אפילו בספק שקול כמו בתרי ותרי להרא"ש:

ועוד דאפילו להרא"ש (דס"ל שהיא חזקת איסור) דוחק גדול הוא לחלק בין תרי ותרי לשאר ספק שקול בנידון דידן דהא בדאיכא חזקה לקולא מוקמינן אחזקה בכל ספק שקול ואפילו הכי מחמרינן בתרי ותרי כדאיתא בהדיא בסוגיא דעירובין דף ל"ה סוף ע"ב. וא"כ הכא דמקילינן בתרי ותרי כל שכן שיש להתיר בכל ספק שקול. וא"ל משום דהתם מיירי בדאורייתא משום הכי מחמרינן בתרי ותרי דמכל מקום איכא ק"ו להתיר גם בנידון דידן בכל ספק שקול דהא עכ"פ התם מחמרינן בתרי ותרי מאיזה טעם שיהיה ואפ"ה מקילינן בספק שקול והכא דמקילין בתרי ותרי כל שכן שיש להקל בשאר ספק שקול. ועוד דהא גם גבי איסור שבויה דרבנן ס"ל להרא"ש פ"ב דכתובות כהתוס' שם (וא"ל משום דאיסור כהונה שאני דמעלה עשו ביוחסין להחמיר אפילו בספק ספיקא ובעינן תרי רובי בסוף פ"ק וכמ"ש התוס' ביבמות דף ס"ח ע"א דהא ה"נ שרי באשת כהן אע"ג דנעשית זונה מביאה אחת כמ"ש הטור סי' ט"ז עיין שם בבית שמואל ס"ק כ"[ב]) והכא שהתיר הרא"ש בתרי ותרי והחמיר בתרי אמרי אשתבאי ושנים מכחישים אף דאיכא חזקת היתר והתם תניא בהדיא להתיר בשאר ספק שקול כגון עד אחד אומר נטמאה ועד אחד אומר לא נטמאה אע"ג דודאי אשתבאי מכל שכן שיש להתיר בנידון דידן בשאר ספק שקול. והטעם שהקיל הרא"ש כאן יותר מבשבויה היינו משום דרוב נשים ולד מעליא ילדן והוא רוב מעליא דלא החמירו ביה רבנן אלא לחומרא בעלמא היכא דאפשר כגון באשת ישראל ולא באשת כהן משא"כ בשבויה שהחמירו באשת כהן להוציאה מבעלה ומהאי טעמא מכל שכן שיש להקל בשאר ספק שקול. וכ"מ בהדיא מלשונו בסוף התשובה דכל ספק שרי הכא (והיינו מהאי טעמא דרוב נשים כו' דרובא עדיף ומפיק לה מחזקה דעשוייה להשתנות על פי הרוב. והא דכתב מתחלה דתרי מפקי לה מחזקה קושטא דמילתא נקט אפילו בלאו האי טעמא דרובא שלא הזכירו עדיין ע"ש). ומהאי טעמא נמי יש לומר לכאורה דאתי שפיר מה שהקיל הרא"ש בספק דרבנן בנידון דידן אף גם לפי מ"ש באיסור והיתר כלל כ"ה לפי הגהת הש"ך סי' ק"י בכללי ספק ספיקא דלא מקילינן בספק דרבנן אלא בכהאי גונא דביצת נבילה כו' אבל לא היכא דאיכא חשש איסור דאורייתא אף על גב דמדאורייתא אזלינן בתר רובא כו' אלא א"כ היא חומרא בעלמא כבשר שנתעלם מן העין כו' משום דהכא נמי בנידון דידן יש לומר דהיא חומרא בעלמא מאחר דשרינן באשת כהן:

ומיהו זה דוחק גדול לדמות איסור זה שחששו למיעוט דלא כלו חדשיו לבשר שנתעלם מן העין דהרבה אמוראים מתירים וגם האוסר הוא מטעם חומרא בעלמא (ולא משום דחיישינן למיעוטא דשכיחא) כמ"ש הש"ך שם אבל הכא רבי שמעון בן גמליאל דאסר הוא מדינא ולא מחומרא בעלמא אלא משום דנפלים שכיחי176 ודבר ההווה הוא כמ"ש התוס' בנדה דף מ"ד ע"ב וכ"כ התוס' ורא"ש ריש פרק החולץ והא דמקילינן באשת כהן היינו משום דבשעת הדחק כזה שלא להוציא אשה מבעלה סמכינן אדרבנן דפליגי ארשב"ג ולא חיישינן אפילו למיעוטא דשכיחא כדאיתא בסוגיא (דסוף) [דריש] פרק החולץ (דלמיעוטא דלא שכיחא אפילו רבי מאיר לא חייש כמו סתם ספרי דדייני כו') וראיית איסור והיתר מגבינות לק"מ להרא"ש משום דהתם ספק שהחליף נכרי היא מילתא דקביעותא דשכיחא טובא להפקיד או לשלוח ע"י נכרי ונאסרה בגזירת חכמים שנגזרה עליה במנין חמפ"ג בחותם אחד וגזרו אפילו בדיעבד כדי שלא יבאו להקל לכתחלה כי היא מילתא דשכיחא טובא. משא"כ כשאירע לפעמים177 איזה ספק בדרבנן בדרך מקרה שלא מצינו שגזרו עליה חכמים בפירוש מוקמינן אדינא ספק דרבנן להקל והוא הדין והוא הטעם בספק שקול או תרי ותרי אם עברו כבר שלשים יום באדם או ח' ימים בבהמה (שהספק הוא ג"כ דרך מקרה שקנה מנכרי ולא מישראל) שלא מצינו שגזרו עליו חכמים. וחזקת איסור ליכא הכא משום דרובא עדיף ומפיק לה מחזקה. וזו היא ג"כ כוונת הרא"ש במ"ש ועוד דאזלינן בתר רובא כו' לומר דרובא דעדיף נמי מפיק מחזקה דאף דאנן חיישינן למיעוטא לאסור מדרבנן מ"מ לא אלים כל כך איסור זה דרבנן לשוויה חזקת איסור גמורה מדרבנן מאחר שאינו איסור ברור ומוחלט שהרי התירוה לגמרי באשת כהן. והרשב"א פליג בהא178 וס"ל דמכל מקום באותן מקומות שהחמירו בהן חכמים ואסרו אפילו בדיעבד הויא חזקת איסור גמורה כגון גבי בהמה והוא הדין לאשת ישראל שהיתה בחזקת איסור לשוק מדרבנן (אבל אין לומר דהיינו טעמיה דרשב"א משום חזקת הולד בעודו במעי אמו דלא כלו עדיין חדשיו לדידן דחיישינן למיעוטא ולא אזלינן בתר רובא מדרבנן. דזה אינו דאף דחיישינן למיעוטא ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אפילו הכי לא הוי אלא פלגא ופלגא כדאיתא ריש פרק ט"ז דיבמות אפילו אליבא דרבי מאיר):

אכן לפי דעת הרב בית יוסף בש"ע179 דפסק באה"ע סי' קנ"ו כתשובת הרא"ש וביו"ד סוף סי' ט"ו כתשובת הרשב"א צריך לדחוק ולומר שהבין ברשב"א במ"ש מחמת קטנותו כו' (וכן לשון גדיים קטנים שבלשון השואל ובש"ע) כמ"ש הפרי תואר דהיינו שניכר לעין שנולד מימים מועטים בכהאי גוונא דלא הוי ספק שקול (אלא הספק הוא משום דאיכא בן ח' ימים דמחזי כפחות מבן ח') ע"ש אמנם למעשה יש להחמיר בספק שקול כמשמעות לשון האחרונים ופשט לשון הש"ע. ומ"ש הש"ע באה"ע להקל כהרא"ש יש לומר משום דהתם יש עוד צד להקל אילו לא היו שום עדים כלל לא להקל ולא להחמיר כמבואר שם בתשובת הרא"ש הובאה ב"י משום קלא דבתר נשואין וכו' אף דבתרי ותרי לא מהני האי טעמא כמבואר שם מכל מקום כדאי הוא האי טעמא לצירוף להקל כהרא"ש נגד דעת הרשב"א שהביא ביו"ד להלכה להחמיר בכהאי גוונא. וגם יש לומר שביו"ד לא החמיר לחוש להרשב"א אלא לכתחלה ואפשר נמי שגם דיעבד180 שלא לאכול גדי זה הוא ענין קל מלאסור אשה לבעלה עד שתחלוץ כי אולי אין כח בית דין יפה לכוף היבם לחלוץ (גם תיאסר לכהונה אם תתאלמן) וכל זה בספק שקול דוקא181 ודומיא דתרי ותרי אבל לא להחמיר כל כך כהתבואות שור:



176 הובא בצ"צ פס"ד ח"ג דף נ"ו ע"ד.

177 הובא בצ"צ פס"ד דף רי"ב ע"א.

178 עי' צ"צ אה"ע סי' ע' ס"ד.

179 עי' צ"צ אה"ע סי' פ"ז ס"ג ויו"ד סי' רכ"ו ס"ז.

180 עי' צ"צ יו"ד סי' רכ"ו ס"ז.

181 עי' צ"צ פס"ד ח"ג דף נ"ח ע"א.