ספריית חב"ד ליובאוויטש

שו"ת - סימן יד – ואשר

ואשר הקשה לשאול בסוגיא דסוף פרק החובל מסוגיא דסוף פ"ק ומריש פ"ו דכריתות, לכאורה היא קושיא אלימתא, אך כבר יישבה הרמב"ם פי"א193, במה שסמכו ענין לו לדין זה194 (דאע"ג דסבירא ליה195 דאינו משלם אלא מרידיא הרי גם רידיא עלייה דמרה הוא196 כדאיתא שם בגמרא) דין השנוי בברייתא סוף פ"ד197 דלאחר שנגמר דינו אם הקדישו אינו מוקדש וכן במתנה198, והוסיף מדיליה עוד (אף שאין דרכו בכך כנודע199 אלא בכדי ליישב קושית כת"ר) דאם הפקירו אינו מופקר. ולכאורה אינו מובן וסותר דברי עצמו בהלכה י"ג שם200 שכל הקודם זכה שהרי הפקירוהו כו', והוא תלמוד ערוך ריש פ"ו דכריתות שהביא כת"ר, ולמאי נ"מ אינו מופקר. אלא דהתם משום יאוש לחודיה נגעו בה201 (כמ"ש הרא"ש פ"י דב"ק202), וס"ל לרמב"ם כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"[ו] סוף ע"א203 דאע"ג דכל הקודם זכה לאחר יאוש כמו בהפקר אעפ"כ אין דינו כמפקיר בפירוש ממש מדעתו ורצונו הטוב, ויש חילוק ונפקא מינה אפילו לעניין זכייה עצמה, ומכל שכן הכא לענין שאינו יכול להפקירו מדעתו ורצונו לאחר שנגמר דינו, כמו שאינו יכול להקדישו, משום דלאו ברשותיה קאי, כדפרש"י שם204. וכמו חמץ לאחר שש אינו יכול לבטלו ולהפקירו ולהוציאו מרשותו שלא יעבור עליו בבל יראה, וגם אם הפקירו אינו יוצא מרשותו ועובר עליו בבל יראה כאילו הוא שלו, וכן בור ברשות הרבים שהפקירו חייב על נזקיו כשלו, כדאיתא בגמרא205 אמר ר' אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו כו', והוא הדין נמי בשור שהמית והזיק ונגמר דינו למיתה, אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י שמפקירו, שלא נוכל לגמור דינו על הנזקין משום דכתיב206 והועד בבעליו והוא אינו בעליו משהפקירו והוציאו מרשותו207, אלא בעל כרחו הוא בעליו לענין שגומרים דינו בפניו על הנזקין. ואף שכל הקודם זכה, זהו ענין הפקר ממילא על ידי יאוש שלא ברצונו, אבל הוא אינו יכול להפקירו ולהוציאו מרשותו מדעתו ורצונו כמו שאינו יכול להקדישו. ומאחר שהוא אינו יכול להוציאו מרשותו מדעתו ורצונו ע"י הפקר זה קרינן ביה והועד בבעליו.

וקצת יש להוכיח כן, מדר' יהודה סבירא ליה דפטור גם ממיתה בנגח ואח"כ הפקיר, משום דבעי והועד בבעליו בשעת גמר דין, והרי תיכף משנחקרו העדים וכיוונו עדותם ונמנו הבית דין וגמרו ביניהם שלא בפני בעליו שהשור חייב מיתה, אם נודע זה לבעליו ידיעה נאמנה בודאי אסחיה לדעתיה ונתייאש, וכשהבית דין שולחים אח"כ לקרוא לבעליו לבית דין ואומרים לו ששורך חייב סקילה כדין התורה208, אליבא דר' יהודה עכ"פ (ולפי דעת הרמב"ם209 אפילו לרבנן210 אם יש לו בעלים צריך לגמור בפניהם. ומ"ש המגיד משנה שכן הוא בברייתא211 צ"ע, דבברייתא מיירי בפני השור), למה יומת הרי כבר נתייאשו והוי הפקר ממילא. ודוחק לומר שלא חייבה תורה סקילה אלא כשלא היתה ידיעה נאמנה בתחילה לבעליו איך שנחקרו העדים שהעידו בפניו דייקא וכיוונו עדותם. אלא ודאי דלא פטר ר' יהודה אלא כשהפקירו בפירוש מדעתו ורצונו, והוא הדין לרבנן לענין נזקין, כמ"ש הרא"ש212 דשוין הן.

והא דחשיב ר' אלעזר שני דברים בלבד, היינו שעשאן הכתוב דייקא, אבל נגח והזיק אינו מפורש בכתוב, וכן לר' יהודה אם היתה ידיעה בתחלה לבעלים ג"כ אינו מפורש בכתוב.

ותדע דלא קא חשיב נמי ר' אלעזר ישראל שמצא עבודה זרה והגביהה וזכה בה, שאינה ברשותו כמו חמץ בפסח ממש שאסורה בהנאה, וצריך לבערה מן העולם כמו חמץ213, כדתנן214 שוחק וזורה לרוח כו', וכדאיתא בפסחים דף כ"ח215, ואפילו הכי היא כשלו לענין שאין לה ביטול, כדאיתא בעבודה זרה דף מ"ב ע"א216 ובב"ח ליו"ד סי' קמ"ו217, דלא כט"ז שם218.



193 הל' נזקי ממון.

194 שאחרי שביאר דין זה בהלכות ז-ח, סמך ענין לו בהלכה ט.

195 להרמב"ם שם ה"ח: ומהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו (דלא כרש"י שם צא, א ד"ה סוף, שאינו משתלם מרידיא אלא כשברח). ולכאורה כיון שאין לו בעלים איך אפשר לדון השור בפניו.

196 הרי שגם לדעת הרמב"ם יש לו בעלים, עכ"פ לחיוב מרידיא. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) ה ע' פה.

197 ב"ק מד, סע"ב.

198 אוצ"ל: במכירה.

199 ראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רח.

200 גבי שור הנסקל שהוזמו עדי.

201 וראה קונטרס אחרון סי' תלה ס"ק ב, שמיישב בדרך אחרת: דוקא כשהוזמו עדיו מועיל יאוש בעלים דנמצא למפרע היה מותר בהנאה ויכול להפקירו. ולפי זה מסיק שם, שגם אסורי הנאה (כל זמן שלא הוזמו עדיו) אינו הפקר גמור עד שכל הרוצה ליטול בעבירה יבא ויטול בעל כרחו של בעלים. וראה שערי יהודה ב"ק ע' עד ואילך.

202 סי' כא: וכיון דכבר נאסר בהנאה מייאשי מיניה. ועד"ז בתוס' זבחים עא, א ד"ה ברובע: מייאש. וראה פלפול התלמידים (770) ז ע' נז.

203 ד"ה כיון דבאיסורא.

204 ב"ק מה, א ד"ה אינו מוקדש.

205 פסחים ו, ב. ב"ק כט, ב.

206 שמות כא, כט.

207 ב"ק יג, ב. מד, ב.

208 משנה סנהדרין כט, א. טור ושו"ע רס"י יט.

209 הל' נזקי ממון פ"י ה"ו.

210 במשנה ב"ק מד, ב.

211 ב"ק מה, א: השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים בפניהם אף שור בפניו.

212 ב"ק פ"א סט"ז.

213 עד"ז מבואר בקו"א שם: ואין לומר דשאני חמץ שמוזהר עליו לבערו, הרי גם ע"ז מוזהר עליה לבערה.

214 ע"ז מג, ב. ולענין חמץ בפסח בפסחים כא, א.

215 שמדמין בין ע"ז לחמץ בפסח לענין זה.

216 דלמא מגבה לה והדר מבטיל, לה והוי עבודת כוכבים ביד ישראל וכל עבודת כוכבים ביד ישראל אינה בטלה לעולם.

217 ד"ה ומ"ש ואפילו אליל. מובא בש"ך שם ס"ק א (שאם זכה בהם הישראל אחרי יאוש הרי היא כשלו מדינא). וראה קו"א שם, שהוכיח כן גם מב"י וש"ך שם, שהבן יורש ע"ז של אביו ואין ביטול מועיל.

218 ס"ק ג (שאינו אסור אלא משום גזירה אטו אליל של ישראל).