ספריית חב"ד ליובאוויטש

שו"ת - סימן כח , והשתא

והשתא אתי שפיר טובא דלא קשה מידי הדיוקים דסתרי אהדדי בהא דאמר רב אשי בסוגיא דסוף פ"ק דב"מ ופרק ג' דגיטין כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני כו' אות דוקא ולא אפילו תיבה פלונית כמ"ש העיטור הובא בבית יוסף והיינו כגון שהנקב מלמעלה על גבי התיבה ולא בין תיבה לתיבה דהא היינו ממש בצד אות פלונית שבסוף התיבה או תחלתה והדר אמר רב אשי או מסדר הש"ס אליבא דרב אשי אבל נקב בעלמא לא כו' משמע דוקא נקב בעלמא סתם בלי קביעות שום מקום כלל אבל אם קובע איזה מקום פרטי ומסוים לנקב כגון על גבי אמצע שטה פלונית או על גבי תחלתה או על גבי סופה אף שאינו מצמצם שום אות או אפילו תיבה מיוחדת הוי סימן מובהק285 כדעת הרמ"ך הובא בשיטה מקובצת פרק אלו מציאות ומכל שכן על גבי תיבה פלונית אכן286 היינו טעמא דרב אשי משום דנקט מילתא פסיקתא ובפלוגתא לא קמיירי וצמצום אות פלונית היא מילתא דפסיקא ומילתא דפשיטא דהוי סימן לכולא עלמא משום שהוא דבר מופלג ולא שכיח כלל שימצא כן בגט אחר וכדאמר סתמא דתלמודא בפירושא דברייתא פ"ג דגיטין (דף כ"ז סוף ע"ב) ויש בו סימנים מעידים כו' וכן בסוף סוגיא דב"מ (דף כ"ח ע"א) ונקב בעלמא בלי שום קביעות מקום לא הוי סימן מובהק לכ"ע אבל נקב במקום פלוני מסויים ומיוחד אף שאינו מצמצם המקום כל כך כצמצום אות פלונית ודאי דהוי סימן מובהק להאי לישנא דבשומא סימן מובהק קמיפלגי לא מבעיא לר' אלעזר בן מהבאי דהא דס"ל דשומא סימן מובהק הוא לאו היינו משום דס"ל דשומא היא מילתא דלא שכיחא כלל וכלל שזהו נגד החוש שאנו רואין דשכיחא טובא בכל דור ודור בכל המדינות והארצות ובפרט דשומא סתמא קתני משמע אפילו אין בה שיער ופחותה מכאיסר דלא חשיבא מומא כלל מכלל דלא מיקרי דבר שאינו שוה בזרעו של אהרן כתלתול קטן של בשר כדפירש רש"י בבכורות (דף מ' ע"ב) והיינו טעמא משום דשומא שכיח טפי מתלתול (והרמב"ם שכתב בפרק י"ג מהלכות גירושין ואפילו שומא כו' י"ל דלשיטתיה אזיל דס"ל דשומא אפילו כאיסר ויש בה שיער לא פסלה אלא בעור הפנים לבד והיינו משום דמיגניא ותלתול מיגניא בכל הגוף פחותה מכאיסר ואין בה שיער לא מיגניא אפילו בעור הפנים ומשום הכי לא פסלא אע"ג דלא שכיחא) הן אמת דלאו הא בהא תליא לגמרי דהא תנא קמא סתמא קאמר אין מעידין משמע אפילו בכאיסר ויש בה שיער דאינו שוה בזרעו של אהרן ואפילו הכי לא הוי סימן מובהק דפשט הלשון משמע ודאי משום דשכיחא מ"מ איפכא ודאי ליכא למימר דקטנה שאין בה שיער תהא מילתא דלא שכיחא כלל והא דחשיבא סימן בינוני אם תימצי לומר סימנים דאורייתא היינו מחמת אבדה דומיא דמנין ומתקלא דלא שוין כדלעיל ולמ"ד שומא מצויה בבן גילו הוי כמניינא ומתקלא דשוין וכמו הוחזקו ב' יוסף בן שמעון. אלא היינו טעמא דר' אלעזר בן מהבאי משום דמעידים שומא היתה באבר פלוני כדפירש רש"י וגם מוכרח הוא בדקדוק לשון הברייתא אין מעידים על השומא דר"ל להעיד שמת פלוני בעלה של זו מפני שמצאו איש אחד מת ובו שומא באותו מקום שראו בבעלה של זו דומיא דאין מעידים אלא על פרצוף פנים כו' דהיינו שהכירוהו בחייו ודומיא דאין מעידים על המגוייד ועל הגוסס דר"ל להעיד שראוהו מת דלמא לא יעידו האמת שראוהו מגוייד וגוסס והל"ל אין מתירין כו' וה"נ הל"ל אין מתירין על השומא ולא אין מעידין אלא ודאי דרצונו לומר אין מעידין שמת פלוני ע"י השומא שמצאו באיש אחד מת באותו מקום שראו בפלוני בעלה של זו287 דמסתמא ודאי זוכרין המקום שראו בו השומא בבעלה של זו ולפי ראות עיניהם בשומא שבאיש הנמצא מת נדמה להם שהיא באותו מקום ממש דאל"כ ודאי הוא איש אחר ואיך יעידו אלא דיכול להיות שלא יוכלו להעיד בבירור גמור על צמצום המקום כצמצום אות פלוני ממש אלא מקום מסויים סתם ואפילו הכי הוי סימן מובהק לר' אלעזר בן מהבאי משום דאמרינן דמסתמא הוא באותו מקום ממש בצמצום דהא סתמא קאמר ר' אלעזר בן מהבאי דמעידין משמע בכל גוונא והיינו טעמא משום צירוף סימנים דהא סימן מקום הוי סימן בינוני גבי אבדה ומציאה אף שאינו נותן סימן מקום בצמצום גמור כמו צמצום אות פלוני דלא אשכחן תנא או אמורא או פוסק288 דלימא הכי גבי מציאה אלא מקום מסויים סתם וכ"כ בהדיא בט"ז כאן באה"ע סי' י"ז ותלינן דמסתמא הוא אותו מקום ממש וכן בנקב שבגט במקום מסויים אלא אפילו לת"ק י"ל דמשום הכי לא מהני צירוף סימנים בשומא משום דעשויה להשתנות כמ"ש הטור ואף גם לגירסא שלפנינו בסוגיא דב"מ דאינה עשויה להשתנות י"ל דהיינו טעמא דת"ק משום דלא מהני צירוף סימנים אלא בסימנים שהן ע"י סיבה מבחוץ דאתרמי הכי כגון נקב בגט דלא שכיחא מילתא דאתרמי בגט אחר ג"כ סיבה זו דנקב ובאותו מקום עצמו דאתרמי בגט זה ואם הנקב הוא בנייר מתחלת עשייתו הרי מה שנכתב שם אמצע שיטה פלונית או תחלתה או סופה תחת נקב זה הוא סיבה מבחוץ דאתרמי מילתא הכי ולא שכיח מילתא דאתרמי הכי בגט אחר ג"כ באותו מקום עצמו משא"כ בשומא שהוא דבר טבעי המצוי ושכיח טובא בתולדות בני אדם בטבע יצירתם להולד עם שומא בעור בשרם באיזה מקום פרטי בגוף איכא למימר ודאי שכמו שזה נולד בטבע יצירתו שגרמה לו שומא במקום פלוני דוקא כך נולד ג"כ אחר בטבע יצירתו להיות בו ג"כ שומא באותו מקום עצמו כי טבע זה הוא מילתא דשכיחא בתולדות בני אדם וטבעם ביצירתם בכל המקומות שבגוף כמ"ש מהרח"ש ותדע דהא ת"ק קפסיק ותני סתמא אין מעידים על השומא משמע אין מעידין לעולם אע"ג דיכול להיות לפעמים שזוכרין היטב מקום השומא שהיתה בבעלה של זו בצמצום גמור כצמצום אות פלונית ורואין עתה שהוא באותו מקום ממש כגון בסוף המצח על עיקר החוטם והתחלתו ממש או בראש ממש וכל כהאי גוונא ואפילו הכי אין מעידין וע"כ צ"ל דלא דמי לגט שיש בו נקב בצד אות פלונית מהאי טעמא דאמרן דשומא שכיחא בכל המקומות שבגוף כמ"ש מהרח"ש דלא כרד"ך והלכך יש לומר לפי זה דבגט מודה ת"ק לר' אלעזר בן מהבאי דסגי במקום מסויים סתם כאמצע שטה פלונית כו' ותלינן דמסתמא הוא בצד אות פלונית כמו בשומא לר' אלעזר בן מהבאי ומיהו היינו דווקא ללישנא בתרא דרבא דבשומא סימן מובהק קמיפלגי אבל לאביי דמוקי פלוגתייהו בסימנים דאורייתא או דרבנן ומוקי מתניתין דאין מעידין כו' כת"ק וברייתא דמצאו קשור כו' כר' אלעזר בן מהבאי ע"כ צ"ל כס"ד דמקשה דצירוף סימנים בינונים לא הוה סימן מובהק אלא דומיא דנקב בצד אות פלונית דוקא שהוא דבר מופלג וכו' ומשום הכי נקט רב אשי הכי משום דכהאי גוונא הוי סימן מובהק לאביי ובסיפא נקט סימן בעלמא דבכהאי גוונא לא הוי סימן מובהק אפילו לרבא דלישנא בתרא דבכהאי גוונא ממש אשכחן בלשון הגמרא בסוגיא פ"ג דגיטין בפירוש הברייתא ויש בו סימנים מעידים דרישא היינו בנקב בצד אות פלונית ואין מעידין דסיפא בארוך וגוץ ולא מוקמינן בסימנים בינונים משום דמיירי במלתא דפסיקא לכולי עלמא ולא בפלוגתא וספיקא דסימנים דאורייתא או דרבנן וכהאי גוונא צריך לומר בסוגיא דבבא מציעא (דף כ"ח עמוד א') דנקט אות פלונית וארוך וגוץ:



285 עי' צ"צ אה"ע סי' ס"ו סע"ו.

286 עי' צ"צ אה"ע סי' ס"ו ס"ה.

287 עי' צ"צ אה"ע סי' נ"ה ס"א.

288 עי' צ"צ אה"ע סי' ס"ו ס"ז.