ספריית חב"ד ליובאוויטש

שו"ת - סימן כח , והנה

והנה בזה יש מקום לתרץ וליישב היטב הקושיא העצומה שבסוגיא זו ללישנא דסימנים דאורייתא (ופליגי בשומא אי עשויה להשתנות) דלכאורה אינו מובן כלל למה יגרע הסימן ממעלתו משום דעשוי ומצוי להשתנות לחוש בשביל זה שמא איש אחר הוא אף שרואים עתה מראית השומא כמראה שהיתה בבעלה של זו ממש דאדרבא יש לנו לומר שלא נשתנה מראיתה מאחר שהשומא היא סימן גמור מדאורייתא מצד עצמה או מצד מקומה כדפירש רש"י באבר פלוני הלא אינו דבר שבחובה שמוכרח מראיתה להשתנות אלא שהוא דבר המצוי ורגיל אבל מצוי ג"כ שלא נשתנה מראיתה. וקושיא זו חזקה ביתר עז לפי מ"ש הר"ן בתשובה סי' ל"ג מסוגיא דב"ב פ"ט דסימן העשוי להשתנות אינו מטיל שום ספק בדבר כשיש עדות המספיק שבעלה של זו מת אלא תולין השינוי משום שעשוי להשתנות כו' ולפי זה אדרבה אף גם אם עתה רואים בשומא זו שבאיש הנמצא מת איזה שינוי מראה ממראה שבשומא שראו בבעלה של זו ה"ל למתלי השינוי משום שעשויה להשתנות לאחר מיתה ולהתירה דהא ה"נ יש עדות המספיק להתירה לולי הספק דשינוי מראה היא השומא מצד עצמה או מקומה ומכל שכן וקל וחומר כשאין רואים עתה שום שינוי מראה שאין לחוש כלל וכלל:

הן אמת דלכאורה י"ל לפי מה שכתב בערוך ערך שומא מתרגום ירושלמי שאת דקרא גבי נגעים דהיא שומא. והנה היא מד' מראות נגעים דאינן רק שינוי במראה העור לבד שנהפך ללבן ולא דבר גבוה כמו צמח מן הצמחים העולים בגוף כמ"ש הרמב"ם סוף פ"א מהלכות טומאת צרעת אלא דבהרת עמוקה הרבה כמראה החמה מן הצל ושאת אינה עמוקה כל כך ומשום הכי נקראת שאת לשון גובה כדפירש רש"י ורמב"ן בחומש ולפי זה שאת שתרגומה שומא אינה יבלת שהיא תלתול בשר כדאיתא בבכורות (דף מ' ע"ב) וכן משמע לכאורה בסוף עירובין כהן שעלתה בו יבלת כו' ואילו שומא היא בתולדה מדמצויה בבן גילו והלכך מאחר שאינה רק שינוי מראה לחוד אין כאן שום סימן כלל כשמשתנה לאחר מיתה ומיהו לאו דוקא שאת דקרא שהיא מד' מראות נגעים דאם כן למה לי למתני דשומא פסלה בכהנים משום מום תיפוק ליה משום טומאת נגעים. אלא צ"ל דכל מראה שהוא למטה מד' מראות הידועים מכל שכן דמיקרו נמי שאת לשון גובה. שאין המראה עמוק כמראה החמה מן הצל ומכל שכן מראה שחור וכהאי גוונא שמראה העור הוא עמוק לגבי מראה השחור כמראה חמה לצל וכולן בכלל שומא שבלשון חכמים. אמנם רש"י פירש הלע"ז דשומא ויבלת לע"ז אחד וורוא"ה בלע"ז וכן בלשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות ביאת המקדש אי אפשר כלל לומר כן דהא חשיב שם נגעים טהורים מום בפני עצמו ושומא מום בפני עצמו וגם חלוקים בדיניהם דשומא דוקא כאיסר או שיש בה שיער אלא דמ"מ לא ס"ל דהיא יבלת ממש דיבלת שבגמרא דפסלה בכהנים אף שאין בה עצם הם הדלדולים שברמב"ם שם ובכהאי גוונא מיירי בסוף עירובין כהן שעלתה בו יבלת. ושומא אף שהוא מעין יבלת דקרא שהוא תוספת בשר הבולט מ"מ מאחר שאינה מדולדלת למטה לא מיגניא כל כך. ולא פסלה אלא בכאיסר אם אין בה שיער ובעור הפנים לבד לפי דעת הרמב"ם (וממ"ש הערוך בפירוש שומא שבגמרא כתרגום ירושלמי גבי שאת דנגעים אין ראיה כל כך דאפשר דהערוך סבירא ליה גבי נגעים כדעת הראב"ד סוף פ"א מהלכות טומאת צרעת דבהרת לחודה אינה כמו צמח כו' אבל לא שאת):