ספריית חב"ד ליובאוויטש

שו"ת - סימן כח , ובר

ובר מן דין נמי ודאי לא כתבו התוס' מדרבנן הוא דמחמרינן באיסור אשת איש טפי מבממונא אלא בדבר ששנו חכמים במשנה ולא כתיבא כלל באורייתא וגם לא קבלה והלכה למשה מסיני רק היא סברת הלב ושיקול הדעת דחכמי המשנה והתלמוד כאשר נמסרה להם תורה שבעל פה להבין ולהורות בה לפי שיקול דעתם דעת תורה ודעת נוטה להקל ולהחמיר בשל תורה לזכות ולחייב כו' ולזאת אם שיקול דעתם נוטה לסברא אחת וסברוה חכמים לדון בה איזה דבר שבממון וסברא זו עצמה שייכא ג"כ לענין איסור והיתר קשה הדבר לחלק ביניהם חילוק גמור אם לא מצד חומרא בעלמא באיסורים שהם חמורים ודאי מממון הקל אבל לא לומר שיש איסור גמור דאורייתא נגד סברא זו עצמה דסברוה בדבר שבממון כמו סברא זו דלא חיישינן לב' יוסף בן שמעון כשלא הוחזקו שהיא סברת הלב ושיקול הדעת וכן כל כהאי גוונא. אבל בדבר הכתוב בתורה כמו סימנים דאבדה אי סימנים דאורייתא דילפינן מדכתיב וכן תעשה לשמלתו שהוא קרא יתירה אלא ללמדך מה שמלה כו' כדתנן אף השמלה בכלל היתה כו' הרי התורה נדרשת בי"ג מדות שנמסרו למשה רבינו עליו השלום דוקא וללמוד דבר מדבר שהוא בנין אב שבי"ג מדות שנמסרו למשה רבינו עליו השלום לא נמסר אלא ללמוד איסור מאיסור ולא ממון מאיסור כדאיתא בפ"ד דכתובות (דף מ"ו ע"ב) ע"ש בתוס' ומסתמא דהוא הדין איסור מממון ואפשר דכל שכן הוא דממון קל. והא דמחזירים גט שאבד בסימן דמצאו קשור בכיס כו' וכן אפילו בנקב בעלמא את"ל סימנים דאורייתא היינו משום דהתם ליכא איסורא דאורייתא אלא מדרבנן משום חומרא דאשת איש ולא אחמירו כל כך בדאיכא עוד סימן שהוא דבר המועיל מן התורה בדבר שבממון עכ"פ וגבי פרידות נמי ליכא איסור ברור דאורייתא דהא איכא התם ספק ספיקא שמא שתיהן אמותיהן מין אחד ממש וא"ת ב' מינים דלמא חוששין לזרע האב דהא ר' יהודה גופיה מספקא ליה (ומכל שכן דחכמים וסתם משנה הכי סבירא להו כמ"ש התוס' והרא"ש שם) אלא דר' אבא לא סמך על זה למעשה והיה חושש להחמיר בשל תורה לצאת מידי כל ספק וספק ספיקא משום דאפשר לברר ע"י דרישה וחקירה אם אמותיהן מין אחד וה"ל כחסרון ידיעה משום הכי סמך אסימנים את"ל סימנים דאורייתא אבל אי סימנים דרבנן משום הפקר בית דין לא סמכינן עלייהו אפילו באיסור דרבנן כדלעיל:

אלא ודאי דהכי פריך משום דאשכחן דבעדות אשה אקילו רבנן משום עיגונא לעולם בלי שום הפרש בין תחלת עדות לסופה ובסופה אשכחן בהדיא דאקילו אפילו בכהאי גוונא דלא מהני מדאורייתא כגון פסולי עדות דאורייתא ואפילו נכרי במסיח לפי תומו ואע"ג דאין מסיח לפי תומו כשר בשום עדות דאורייתא אלא בדרבנן דוקא כדאיתא בפרק י' דב"ק רק בעדות אשה לבד אקילו רבנן כמו בדרבנן ממש משום עיגונא:

ואף גם לפי מ"ש התוס' ריש פרק י' דיבמות הטעם משום שדומה הדבר הגון להאמין ולא חשיב עוקר דבר מדין תורה מאחר שיש קצת טעם כו' ור"ל קצת טעם דאילו היה טעם גמור הוי שרי מדאורייתא ואין צריך לתקנת חכמים משום עיגונא דוקא ולקמן דף פ"ט סוף ע"ב פירשו התוס' דיש כח ביד חכמים לעקור דין תורה בדבר הדומה כו' מ"מ את"ל סימנים דאורייתא אין לך דבר הדומה והגון יותר מזה שהתורה סמכה עליו להשיב אבדה לבעליה ע"י סימנים ואף שממון קל הרי אין מסיח לפי תומו כשר בשום דבר שבממון כי אם בקנין דרבנן כמו נחיל של דבורים כו' כדאיתא בב"ק שם ואפילו הכי כשר לעדות אשה מהאי טעמא שכתבו התוס' או משום הפקעת קידושין כדפירש רש"י בפרק כ"ב דשבת והרשב"ץ בשם הרשב"א ומהר"ם בתשובה דהגהות מיימוניות סי' ט' והא301 דבספיקא דפלוגתא אזלינן לחומרא כמו בשל תורה ממש ולא אזלינן לקולא כבדרבנן כמ"ש מהר"ם שם בתשובה סי' י' בתרי לישני דבגמרא דהלך אחר המחמיר בשל תורה שאני התם כיון דלחד לישנא בגמרא סבירא ליה בהדיא דבכהאי גוונא לא אקילו רבנן משום עיגונא אלא העמידו על דברי תורה אף דאידך לישנא פליג הוי ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא וכן בפלוגתא דגאונים הפוסקים כמו שכתב רמ"א בשלחן ערוך:



301 עי' צ"צ אה"ע סי' נ"ה ס"ז.