ספריית חב"ד ליובאוויטש

שו"ת - סימן לא

תשובה על אודות האמתלא שלא נתקבלה בעיניו לאמתלא מבוררת ודאית יפה כיון מעכ"ת כי למיחש מיבעי אולי היתה הודאתה תחלה מחמת חסרון ידיעה שתאסר על בעלה ואח"כ אמר לה בעלה שתאסר וחזרה בה. והגם שחסרון ידיעה זו הוא דבר רחוק קצת אעפ"כ למיחש מיבעי אך אעפ"כ לפי המובן ממכתב מעכ"ת דעכ"פ מידי ספיקא לא נפקא אמתלא שלה בעיני מעכ"ת דאולי הודית מחמת היראה שיעיד בפניה במקום המשפט ויענישוה וכמו שכתב בגביית עדות. הנה אם הוא ספק שקול לפי ראות עיני מעלתו נלפע"ד לסמוך בשעת הדחק הגדול כזה (שיש לה בנים וכו') על דעת הב"י בש"ע סי' קע"ח דאינו צריך להוציאה אם אינו מאמין בלבו לדברי העד אף ששותקת ושתיקה כהודאה בכל דוכתא וכמ"ש לקמן. ונקט שותקת לרבותא דאפילו אינה אומרת בפירוש טמאה אני צריך להוציאה אם מאמין לדברי העד וגם לאפוקי מכחשת לפי מ"ש בב"י סי' קט"ו ואף שחלק עליו רש"ל שצ"ל בטור והוא שותק וכו'. מ"מ הדין דין אמת והוא תלמוד ערוך בקדושין דף ס"ו בעובדא דההוא סמיא לפי מ"ש הרשב"א בתשובה לרמב"ן סי' קל"ג בשם רש"י ולא מכחישתו אלא שותקת וגם מוכרח לומר כן לכל העומדים בשטת רמב"ן ורשב"א וסיעתם החולקים על פירוש ר"ת בסוגיא זו כמבואר שם בחידושי רשב"א וריטב"א ובר"ן שם ומפרשים דלאו משום שתיקה כהודאה אסר אביי בכולהו. אלא משום נאמנות העד ואפילו באינו יודע וההוא סמיא לא ידע מידי דלא כמ"ש הר"ן בשם התוס' לשטת ר"ת (והם התוס' ישנים אבל בתוס' שלנו תירצו בענין אחר) וא"כ אם האשה מכחשת מאי טעמא דאביי וגם רבא למה ליה למימר משום דבר שבערוה וכו'. בלאו הכי נמי עד אחד לא מהימן בכהאי גוונא אפילו בשאר איסורים וכל שכן גבי אשה דתלמוד ערוך הוא ריש פ"ק דסוטה דף ג' ע"ב ודף ל"א ע"ב דעד אחד לא מהימן בלא קינוי וסתירה ומיירי ודאי שהבעל אינו יודע דומיא דהשקאת סוטה שקינא לה ודו"ק:

אלא ודאי דמיירי שאינה מכחשת וא"ל דמ"מ לא שויא נפשה חתיכה דאיסורא אלא באמירה בפירוש דזה אינו כמבואר בהדיא בחידושי רשב"א וריטב"א בקושייתם על פירוש ר"ת. וכן כתבו התוס' שלנו ד"ה (אמר רבא) [רבא אמר] ותירוצם לא שייך כי אם בבעל ולא באשה עצמה שיודעת האמת. וא"ל דס"ל לרשב"א וסיעתו כמ"ש רבינו ירוחם נתיב כ"ג חלק ב' הובא בש"ך סי' קכ"ז לחלק בין דבר שבערוה לשאר איסורים באם שתק תחלה ואח"כ אמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי וכו'. דזה אינו דרבינו ירוחם הוציא דין זה משטת ר"ת לפי מ"ש בתוס' ישנים שהעד אמר לההוא סמיא שגם הוא יודע כמבואר בר"ן ואהא פליג רבא ואמר אין דבר שבערוה וכו' פירוש דגבי דבר שבערוה לא מהני שתיקה למהוי כהודאה ממש אע"ג שאמר לו העד שהוא יודע ודומיא דטהרות שנטמאו לפניך לפירוש ר"ת. והיינו ע"כ משום שיכול לומר לא חששתי וכו' אבל הרשב"א וסיעתו הקשו זאת על פירוש ר"ת וכתבו בהדיא דאין לחלק כלל בזה בין דבר שבערוה לשאר איסורים ע"ש בחידושי רשב"א וריטב"א:

ובר מן דין הנה בתשובה לרמב"ן הנ"ל כתוב בהדיא שאינה מכחשת שעדיין אינה מכחשת והא דלא פירש שאומרת טמאה אני משום דזה אינו מוכרח בגמרא דמיירי בהכי וגם דדינא הכי דאף שאינה אומרת בפירוש חייב להוציאה אי מהימן ליה כבי תרי ודיבורה לא מעלה ולא מוריד דאי לא מהימן העד כבי תרי אף שאומרת בפירוש שמא עיניה נתנה באחר ואף אי לא מיסתברא למיתלי בהכי מכל מקום משום מגדר מילתא הפקיעו חכמים לקידושין בכל מי שאומרת כן לפי דעת רשב"א בחדושיו סוף נדרים <[א]> ותדע עוד מדלא א"ל שמואל לסמיא לשאול מאשתו אם תודה תאסר גם אי לא מהימן כבי תרי ואם תכחיש גם אי מהימן שרי לפי דעת רשב"א בתשובה לרמב"ן. אלא ודאי שדיבורה לא מעלה ולא מוריד אף בעד אחד מאחר דעד אחד לאו כלום הוא320 <[ב]> וכן משמע בהדיא ג"כ מלשון הרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ח אמרה לו אשתו שזינתה וכו' ואם היה מאמינה כו' ואין בית דין כופין וכו' בדבר מן הדברים וכו' עד שיעידו ב' עדים וכו' בפניהם ברצונה כו' וכלשון זה ממש כתב רבינו ירוחם נתיב כ"ג חלק ג'. וכ"מ בהדיא ג"כ מלשון הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ח הלכה ח' וכדאי הם321 כל הפוסקים הנ"ל לסמוך עליהם בשעת הדחק בצירוף ספק אמתלא מקובלת נגד דעת רש"ל וסיעתו קצת מהאחרונים. ועוד יש להביא ראיה מ"ש הרא"ש סוף גיטין הובא בטור וש"ע סוף סי' מ"ח להלכה דלא מתסרי לבעלה בהודאת פיה ועד אחד המסייע לה דאף שהוא קרוב הרי באיסורים עד אחד נאמן אפילו קרוב ואשה עיין תוספות ריש פ"ג דכריתות. ועוד דבנידון דידן נמי העד הוא חתנו וע"ש בפרישה ובדרכי משה סוף סי' מ"ו דמדמו לה לאומרת טמאה אני. וכן הוא בתוס' רי"ד פ"ק דקדושין גבי דביתהו דר' חייא. וא"ל דשאני התם דשתקה עד עכשיו דא"כ היכי מייתי רב חסדא ראיה מדביתהו דר' חייא לההוא גברא דקדיש וכו' ודוחק לומר דאימא דדביתהו קיימת ואמרה לו בו ביום. וגם הוה ליה לר' חסדא לשיולה ולחקרה ויש להאריך בזה אלא שאין הזמן גרמא:

[הג"ה

[א] ואדרבה אפשר דשותקת הוא רבותא גם לרבא להקל בלא מהימן כבי תרי דכל שכן אומרת טמאה אני כמ"ש בירושלמי באת לאסור עצמה התירה באת להתיר עצמה אסרה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר (ע"ש סוף נדרים322):

[ב] ועיין ש"ך סימן קכ"ז שתפס עיקר כרשב"א וסיעתו בפירוש הסוגיא והביא עוד הרבה מגדולי הפוסקים דס"ל הכי וע"ש בסוף ס"ק ט' דגם רשב"א וסייעתו מודים דשתיקה כהודאה בדבר שיודע האמת וע"ש בס"ק ט"ז שכן משמע בגמרא ריש פ"ג דכריתות ופשוט הוא למעיין היטב בחדושי רשב"א וריטב"א דלא פליגי כלל אפירוש ר"ת בכהאי גוונא וההיא דאכלת חלב הרי אכל בשגגה ולא ידע גם לפי דברי העד רק דלפירוש ר"ת צריך לומר שאמר לו העד שאחר שאכלו נודע לו (כמ"ש הר"ן בשם תוס'):]

והנה ממ"ש רמ"א בהג"ה סי' קט"ו ס"ו אין ראיה לסתור פסק הב"י בש"ע סי' קע"ח לפי מ"ש חלקת מחוקק ובית שמואל שם דמיירי שיש רגלים לדבר בלא"ה. וממ"ש החלקת מחוקק ובית שמואל כאן אין הכרע ג"כ דלא ס"ל כרש"ל דשאני הכא דליכא רק עד אחד על הודאתה והיא מכחישתו שלא הודית מעולם. אבל אם היתה מודה בב"ד כנידון דידן י"ל דמהני עדות הנחשד למהוי רגלים לדבר עכ"פ משא"כ בנדון שבהגהות רמ"א יהיה כל הענין תלוי בעדות הנחשד והוא עד אחד וק"ל. אך באמת ודאי מסתימת לשון רמ"א לא משמע כלל כפירוש חלקת מחוקק ובית שמואל דכל כהאי גוונא ודאי ה"ל לרמ"א לפרש ולא להיות העיקר חסר מן הספר ומכל שכן מאחר דבסיפא הודית לפני אחד מיירי רמ"א בדליכא רגלים לדבר כמבואר ממ"ש שם החלקת מחוקק ובית שמואל א"כ סכינא חריפא כו' רק האמת יורה דרכו למעיין בפסקי מהרא"י שביאר היטב טעם החומרא משום דכיון דאילו לא אמרינן עיניה נתנה באחר הוה ליה עדות גמורה דנטמאת על ידי צירוף ומאן לימא לן דבכהאי גוונא אמרינן עיניה כו' פירוש דלא אמרינן עיניה כו' אלא בדליכא רק שויא נפשה חתיכה דאיסורא אילו לא אמרינן עיניה כו' ולא בדאיכא עדות גמורה אילו לא אמרינן עיניה כו' <[ג]> וכיון דלא אמרינן כלל עיניה כו' אין צריך לרגלים לדבר ואפילו הכי אין ללמוד מכאן לנידון דידן לאסור בלא רגלים לדבר משום דהעד הוא חתנו ואינו מצטרף עמה לעדות גמורה. והודאת בעל דין כק' עדים לא שייך הכא דמחייבא לאחריני לאסרה על הבעל וכדאיתא התם בגמרא אלא דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ולהך מילתא ודאי בעי רגלים לדבר ולא מספקא למהרא"י אלא בעדות גמורה ע"ש היטב ודו"ק וכדמסיק מהרא"י שם אהך מלתא גופא משום דהנחשד היה קרוב לבעה"ב וכו'. ואף דלפי הטעם שכתב שם מהרא"י להתיר בנדון שלו לא שייך להתיר אלא בהודית לפני אחד אף שהוא נאמן כשנים אבל לא בהודית לפני בית דין אף שהנחשד הוא קרוב. והיינו משום דעכ"פ רגלים לדבר איכא אף שאין כאן צירוף עדות גמורה. והיינו דלא כבית יוסף וש"ע מ"מ הרי רמ"א בהג"ה לא הזכיר רק דין צירוף עדות גמורה וממילא משמע שאין כאן קרובים. ובכהאי גוונא מיתסרא בלי רגלים לדבר. אבל היכא דבעינן רגלים לדבר יש לומר כמ"ש הש"ע סי' קע"ח דעד אחד לא מקרי רגלים לדבר. ומשום הכי לא הגיה רמ"א שם כלום אש"ע. וכל זה לרווחא דמלתא אבל באמת יש לומר דאף מהרא"י לא ס"ל בנדון שלו דעדות הנחשד מקרי רגלים לדבר משום עדותו לחוד רק משום שהיו ניכרים דברי אמת להבעל הבית שהוכיחו והודה דרך וידוי ובקשת תשובה כמבואר שם וגם היו שם שארי אומדנות והוכחות כמו שצ"ל כן לפי דעת החלקת מחוקק ובית שמואל שהיו שם רגלים לדבר בלי אמירת הנחשד אבל אין ללמוד כלל מכאן לעד אחד הבא להעיד בלא דרך וידוי ותשובה כלל כיון דעד אחד לא מהימן לא מקרי רגלים לדבר דדלמא משקר לגמרי ולצעורי מכוין (והפרש זה מצינו בעדות אשה בין מסיח לפי תומו למתכוונים להעיד) ובנידון דידן לא היה דרך וידוי ותשובה לפי המובן ממכתבו ומגביית עדות (אבל א"ל דטעמיה דרש"ל אינו משום דעד אחד מקרי רגלים לדבר אלא משום דלא אמרינן כלל עיניה נתנה באחר אלא כשאמרה מעצמה דוקא כדמשמע לכאורה מלשונו שבפרישה דזה אינו כמבואר בהדיא ברא"ש סוף פ"ב דיבמות דאף שמודה על ידי שאלה אמרינן הכי והא דאיצטריך התם טעמא להתירא דאי איתא דעביד איסורא וכו' היינו משום דאיכא טעמא נמי לאיסורא דערק הנואף כמ"ש במהרא"י):

[הג"ה

[ג] ואזיל לטעמיה דלעיל שם כתב דהא דשויא נפשה חתיכה דאיסורא לא מיתסרא משום שנראים הדברים אמת משא"כ בעדות גמורה:]

והנה323 מקור האיסור ברגלים לדבר נובע מהני עובדא דשילהי נדרים כמ"ש במהרא"י בשם התוס' ורא"ש דיבמות פ"ב ושם מבואר דלא הוצרכו לפרשו באומרת טמאה אני אלא לשטת ר"ת אבל לפרש"י דמפקינן מבעל בעידי כיעור אתי שפיר בלא"ה משום324 דהתם הוה כיעור גדול דערק הנואף וכו' וכן כתבו התוס' בהדיא פ"ק דכתובות דנואף שאני. וא"כ אין ללמוד מכאן לעד אחד דלכ"ע לא מפקינן בעד אחד כדיליף מקרא ריש פ"ק וסוף פ"ה דסוטה (וכן אין ללמוד מכאן לייחוד גרידא שאין אוסרין כו' דלא כבית שמואל)325 ועיין פסקי מהרא"י שם דאין להחמיר בהא באשת כהן יותר מבאשת ישראל ובתשובת צמח צדק הביא ראיה לזה מתשובת מהר"ם בהגהות מיימוניות ומ"ש הבית שמואל בשם הצמח צדק להחמיר באיסור כהונה היינו באיסור דלא שייך בישראל כלל. וצ"ל לפ"ז בסוגיא דיבמות דף פ"ח ע"ב דברי לה לאו היינו שראתה מיתת בעלה דא"כ היא מזידה ואף באשת ישראל אסורה אלא כדפרש"י שם בתחלת הסוגיא ע"י סימנים וכו' או כדפרש"י בכתובות דף כ"ב ע"ב אין לבי נוקפי וכו' אלו היה קיים וכו' ודלא כר"ן שם (ואעפ"כ דעת הצמח צדק בנדון שלו שבבית שמואל פליאה דעת ממני דהא משנה אחרונה דסוף נדרים מיירי באונס דלא שייך אלא באשת כהן ואין לומר דשם זנות חד הוא דא"כ בסוגיא דיבמות הנ"ל נמי וצ"ע) וע"ש בצמח צדק326 דלא מקרי רגלים לדבר מה שיש רגלים לדבר והוכחה דקושטא קאמרה בהודאה רק שיש רגלים לדבר אף גם בלי הודאתה ע"ש. אך אעפ"כ לולי צירוף ספק שקול דאמתלא שלה בעיני מעכ"ת כנ"ל לא מלאני לבי לסמוך על דעת רשב"א וסיעתו דלעיל לחוד בפירוש הסוגיא דקידושין אף שכן תפס הש"ך עיקר יען כי הוא דוחק גדול אליבא דאביי אמאי החליט שמואל לאיסור לההוא אי מהימן ליה דלאו גזלנא הוא ולא א"ל לשאול מאשתו אולי תכחיש וע"כ צריך לומר דמיירי שכבר שאל ושתקה וכל כהאי גוונא הוה ליה לגמרא לפרש ולא להיות העיקר חסר מן הספר. אלא ודאי דשתיקתו גורמת האיסור וישוב כל הסוגיא על נכון לא עת האסף פה:

ועובדא דר"ת שברא"ש סוף גיטין וטור וש"ע סוף סי' מ"ח וכן עובדא דיהודית דביתהו דר' חייא וכו' נלפע"ד דאתי שפיר אף למשנה ראשונה דלא חיישינן שנתנה עיניה באחר (דלא כהפרישה דלעיל) והיינו טעמא כמ"ש הר"ן שם בשם אחרים דמדינא ודאי אין האשה נאמנת וכו' להפקיע עצמה וכו' אלא משום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה וכו' (וכן הוא בהדיא בגמרא שם דלא עבידא לבזויי נפשה וכו' וכ"מ מפשט לשון המשנה חזרו לומר שלא תהא אשה מקלקלת וכו' דהאי טעמא קאי אכל השלש נשים אלו בשוה שלא לכוף להוציא כמשנה ראשונה אבל לא ליתן טעם אמאי מותרות דהא האי טעמא לא שייך ולא איצטריך בשני נשים האחרונות וא"כ לא איצטריך נמי משום היתר דאומרת טמאה אני) והלכך327 אפשר לומר דגם במשנה אחרונה לא התירו אלא באומרת היא לבדה ולא בדאיכא עד המסייע לה וכדעת רש"ל וסיעתו משא"כ בעובדא דיהודית ועובדא דר"ת הנ"ל דלא שייך כל כך האי טעמא דבזויי נפשה מוקמינן אדינא דלא מהימנא להפקיע עצמה ואף בדאיכא עד המסייע לה (ואף שעד אחד אפילו קרוב נאמן באיסורין) ומיהו לפי זה עכ"פ328 ליכא איסורא דאורייתא בכהאי גוונא אף לפי דעת רש"ל וכמשמעות לשון הר"ן תקינו במשנה וכו' והלכך329 בספק שקול דאמתלא הנ"ל יש להקל ולסמוך על שיטת רשב"א דלעיל ועל דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם דלעיל:

והנה <[ד]> באמת לבי נוקפי קצת באמתלא שלה לפי המבואר בגביית עדות הראשונה המעשה באריכות שהיתה הכחשה ביניהם בשעת הודאתה שהיא אמרה לו הלא לא שלחתי אחריך וכו' דמוכח קצת שאמרה האמת אך אין מזה הוכחה גמורה והכל לפי ראות עיני מעכ[ת]"ה וסיעתו הב"ד בשמעם ספור והמשך הדברים שביניהם אז בשעת ההודאה ואף שניכר שמחמת עצת בעלה חזרה בו והכחישתו י"ל שמתחלה הודית מפני היראה שסברה כי יהיה די לה בתשובה לבד ולא היתה יודעת שתיאסר עליו. וכשהודיעה בעלה שתתגרש בודאי אזי אין כל הפחדים כדאי לה נגד הגירושין לכן חזרה בה. אך אני בחוץ ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפ"ה אילו היתה אשת ישראל אפשר הייתי סומך להתיר בפשיטות אך לפי שהיא אשת כהן מעלה עשו ביוחסין שלא יטמעו חללים ח"ו איני רוצה לסמוך על דעתי עד שיסכימו שני גדולי הוראה כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא:

[הג"ה

[ד] אבל דוחק לחלק בין להפקיע עצמה מבעלה ע"י הפקעת הקידושין למפרע לפי דבריה ובין לאסור עצמה לבעלה דעכ"פ צריכה גט דהא ר' חייא אמר לדביתהו לאו כל כמינך דאסרת לך עלי משמע דהעיקר תלוי באיסור לחוד וכ"מ מלשון ר"ת שברא"ש וטור וש"ע שלא הזכיר לשון הפקעה כלל אלא לשון איסור לחוד:]



320 עי' צ"צ אה"ע סי' ל"ה ס"ד וסי' ק"מ.

321 ע' צ"צ אה"ע סי' י"ד ס"ח.

322 הלכה י"ב.

323 הובא בצ"צ אה"ע סי' ק"מ.

324 עי' צ"צ אה"ע סי' י"ד ס"ב.

325 הובא בצ"צ אה"ע סי' כ"ד ס"ב וסי' ק"מ.

326 הובא בצ"צ אה"ע סי' מ' ס"ד.

327 עי' צ"צ אה"ע סי' י"ד ס"ד.

328 עי' צ"צ אה"ע סי' י"ד ס"ה.

329 עי' צ"צ אה"ע סי' מ' ס"י.