ספריית חב"ד ליובאוויטש

שו"ת - סימן ז

[תשובת שאלה נידון סכינים מלוטשים123]

ותוכן הענין בקצרה124, יען כי הנה רוב השוחטים בסכינים שאינן מלוטשים המומחים משחיזין הסכין להיות חדה הרבה ואזי אינה חלקה כל כך. וטעמם ונימוקם עמם שאם תהא חלקה לא תהא חדה כל כך כנראה בחוש (וכמשמעות לשון הרמב"ם125 ושו"ע126 סעיף ז'), ואזי קרוב לבוא לידי דרסה127 אם לא יוליך ויביא הרבה מאד, כמשמעות לשון הגמרא128 ושו"ע שם אפילו כל היום כולו כו'. ואף שכל היום כולו היא גוזמא, מכל מקום משמע ודאי שצריך להוליך ולהביא הרבה מאד להנצל מחשש דרסה129, ואזי אפשר לבא לידי שהייה בבהמה כמ"ש רמ"א130. לכך בחרו המומחים לעצמן דרך ישרה יותר להשחיזה ולהעמידה חדה ולא חלקה, ואף שהיא קרובה להיות כסאסאה, הרי אמרו בגמרא131 מאן יהיב לן מבשריה כו'. ואף גם לפי משמעות לשון הרמב"ם132 ושו"ע שכל שאינה חלקה דמיא לסאסאה (דאם תימצי לומר דמשכחת לה סכין שאינה חלקה ואפילו הכי לא דמיא לסאסאה, אם כן למה לא הזכירו כלל והרי אינה חלקה, מאחר דלא תליא בהכי כלל, והוה ליה למימר בקצרה שהושחזה והרי מגעתה כמגע כו'), ואנו אין בקיאים כו' כמ"ש רמ"א133, היינו לכתחלה לחומרא בעלמא134. והיינו טעמא, דחסרון בקיאות אינו כדאי לעשות ספק פגימה לאסור בדיעבד משום חזקת איסור דבהמה בחייה135, משום דהשו"ע136 והרבה מהאחרונים פסקו כהרשב"א137 וסיעתו [בדעת הרי"ף138] דאין פגימה פוסלת אלא כשאוגרת לתוכה שום דבר דוקא, ואפילו כחוט השערה, ולזאת רחוק הדבר מאד לחוש מחמת חסרון בקיאות לפגימה גדולה כזו, ומשום הכי אינה אלא חומרא בעלמא לכתחילה139.

אמנם פשט לשון בה"ג והרי"ף140 לא משמע הכי, וכמ"ש בפרי תואר141, אלא כמשמעות לשון הרא"ש142 בדעת הרי"ף, דכל פגימה שהוא מרגיש בצפורן מקרי חגירת צפורן, וכמ"ש הרא"ה143 דחגירה היא מלשון ויחגרו ממסגרותם144 שהוא לשון דלוג145, ולא לשון חגורה כפירוש הרשב"א. וכן דעת רש"ל בים של שלמה146, שהשמיט בהעתקתו לשון הרשב"א דעל כל פנים בעינן שתהא אוגרת שום דבר. ואפשר וקרוב לומר שכן דעת הט"ז147, שהעתיק לשון רש"ל, וכמ"ש בפרי מגדים148, עיין שם דסבירא ליה כפירוש הפרי תואר בהרא"ש ורמב"ם. ודמיא לסאסאה לפי דעת הפרי תואר היינו שאינו מרגיש שום פגימה אפילו כל דהוא אלא שאינה חלקה מחמת חידודה ביותר, וכמ"ש הרמב"ם149, וכגירסת הרי"ף150 והרא"ש סכינא חריפא דדמיא כו', ולא כמ"ש הרשב"א וסיעתו שהיא פגימה קטנה ביותר שאינה אוגרת שום דבר לתוכה. והלכך לפי דעת הפרי תואר151 והפרי מגדים בדעת בה"ג ורי"ף ורמב"ם ורא"ש, אם תימצי לומר שאין אנו בקיאים בדמיא לסאסאה כמ"ש רמ"א152, יש לחוש לספק איסור דאורייתא מחמת חסרון בקיאות (ורמ"א קאי בשטת הב"י בשו"ע153), וצריך להיות הסכין חלקה לגמרי. וזהו דבר הקשה להיות חלקה וגם חדה להנצל מספק שהייה בבהמה, אם לא בסכין מלוטשת. ואף גם שימצאו שוחטים אומנים שיוכלו להשחיז אף סכין שאינה מלוטשת להיות חדה וחלקה, אך לאו כולא עלמא גמירי אומנות זו. וגם כדי להשחיז כן הסכין נצרך שהות מרובה, ואין כל העתים שוות להשוחט, מה שאין כן במלוטשים קל הדבר להאומנים בלי שהות מרובה כלל.

וממוצא דבר נשמע כי חלילה לנו להוציא דבה על מדינות המקילין בזה וסומכין על הפוסקים המקילין בשיעור פגימה, וגם חלילה לכם להקפיד על מדינות המחמירין וחוששים לדעת פוסקים המחמירים בשיעור פגימה154. וכהאי גוונא מצינו כמה הלכות שנחלקו בהן הפוסקים ראשונים או אחרונים ובדורות שלפנינו נהגו אבות אבותינו כדעת המקילין ובדורות הללו רבו כמו רבו הנוהגים להחמיר, כמו חדש155 ותפלת ערבית בזמנה156 וכהאי גוונא טובא157:



123 נדפסה לראשונה בשוע"ר דפו"ר (בסוף סי' יח), והוגהה ע"פ האגרת המקורית (תחלת וסיום בכתי"ק), שנדפסה בשלימותה באג"ק אדה"ז ע' קמג ואילך.

124 מה שהנהיגו השו"בים במעזריטש וקהלות רבות, לשחוט בסכינים מלוטשים דוקא, שלוטש ונעשה צר לצד חודו לפני השחזת הסכין, וקל יותר לחדדו ולהחליקו. ראה שארית יהודה שער המילואים סי' לט. יגדיל תורה (נ.י.) יט ע' תו.

125 פ"א הי"ז (פיה חלק ואינה חדה).

126 סי' יח.

127 שמ"ח סי' כג ס"ט.

128 חולין לב, א.

129 ראה שוע"ר סי' כד ס"ק א-ב (שבהולכה והובאה אין זה דרסה).

130 סי' יח ס"ז. ונתבארו בשוע"ר סי' כג ס"ק יד האופנים שיש לחשוש לזה..

131 חולין יז, ב.

132 הל' שחיטה פ"א הי"ח (סכין חדה שהושחזה והרי אינה חלקה אלא מגעה כמגע כו').

133 סי' יח ס"ו.

134 כמבואר בשוע"ר שם ס"ק ח.

135 חולין ט, א.

136 סי' יח ס"ב.

137 תורת הבית הארוך בית א שער ב (יג, א).

138 שהשמיט מימרא דרב חסדא (יז, סע"ב) שפגימת סכין כחגירת צפורן (ונתבאר בשוע"ר סי' יח קו"א ס"ק ג).

139 עי' צ"צ פס"ד דף מ"א ע"ד.

140 שהשמיטו שניהם מימרא דרב חסדא הנ"ל.

141 סי' יח ס"ק ג.

142 חולין פ"א סי' כד. ונתבאר בשוע"ר סי' יח קו"א ס"ק ג (ד"ה אבל הרא"ש, וש"נ), פירוש הטור וסיעתו בדברי הרא"ש בדעת הרי"ף, שלא נפסל אלא בחגירת צפורן. וכאן מבאר כפירוש הפרי תואר, שפוסל אף פחות מפגימת חוט השערה.

143 בדק הבית (יג, א).

144 שמואל ב כב, מו.

145 ראה ערוך ערך חגר. שו"ת צ"צ סי' טז אות ד.

146 חולין פ"א סי' לח.

147 סי' יח ס"ק ב.

148 מש"ז סוף ס"ק ב.

149 הל' שחיטה פ"א הי"ח (חדה שהושחזה והרי אינה חלקה).

150 (ה, א).

151 ראה שו"ת צ"צ סי' ט"ז אות ו.

152 סי' יח ס"ו.

153 ס"ב, כרשב"א דלעיל, ולכן לא אסר הרמ"א בס"ו אלא לכתחלה.

154 ראה שו"ת צ"צ יו"ד סוס"י טז. פס"ד צ"צ מב, א.

155 ראה שוע"ר או"ח סי' תפט ס"ל. לעיל שו"ת סוס"י ו. לקמן סי' כ.

156 ראה שו"ע או"ח סי' רלג ס"א. דברי חמודות ברכות פ"ד סוף ס"ק טו (ומקרוב נתחדש).

157 דאין חוששין להוצאת לעז על הראשונים. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קסט.