ספריית חב"ד ליובאוויטש

ענינה של תורת החסידות - 13

[חיות של אדם (אתם קרויים אדם84) אשר "רוח85 בני האדם העולה היא למעלה"], וחיים בשריים בפ"ע [חיות של בהמה (עם הדומה לחמור86 או – נקרא חמור87) אשר "רוח85 הבהמה היורדת היא למטה"] – בערכו אינם חיים, והוא – אין לו להודות ע"ז.

ואף שגם חיים בשריים הם מציאות חשובה ביותר88 ובפרט – של מין המדבר89, הרי כל ישראל בני מלכים הם90, והמושג של "חיים" אצל בן מלך הוא – התקשרותו עם אביו המלך. ובאם יתנו לו חיים אבל ינתקו אותו מאביו המלך ויכניסוהו לרפת לחיות חיי בהמה – הרי לא לבד שלא יתענג בחיות זה, אלא אדרבה ימאס ויקוץ בחייו וכו'.

[וכידוע הסיפור מהחסיד רבי יקותיאל ליעפלער, שכשרצה אדמו"ר הזקן לברכו באריכות ימים, אמר: "§בער ניט מיט פּויערשע י§רן (לא חיי אכר), וו§ס עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו, מען זעהט ניט קיין געטליכקייט און מען הערט ניט קיין געטליכקייט" (שאין רואים ושומעים אלקות)91. ולכאורה תמוה: כשנותנים מתנה לאדם ובפרט מתנה גדולה, הרי אין מקום שיאמר שאיננו רוצה בה רק בתנאי שהמתנה תהי' גדולה עוד יותר, ומכיון אשר גם אריכות ימים מצד עצמה הוא דבר גדול ביותר (ובפרט שכנ"ל הנאת החיות כוללת את כל ההנאות שבעולם), איך התנה הר"י תנאים בהברכה?

אך הביאור בזה, שתנאו של הר"י הי' לא שיוסיפו לו בהברכה, כ"א שהאריכות ימים תהי' מציאות של ימי-חיים. כי היה מונח (§פּגעלייגט) אצלו בפשטות שכל מציאות החיות הוא ראיית ושמיעת אלקות. ולכן התנה "§בער ניט מיט פּויערשע י§רן", כי ימים ושנים שאין רואים ושומעים אלקות לא היו נחשבים אצלו למציאות כלל, ואדרבה – מאס בימים ושנים כאלו].

והרגש זה בא מצד גילוי היחידה דוקא: מצד ד' הבחינות נרנ"ח, מכיון שמצויירים הם באיזה ציור (מוחין, מדות כו'), הרי יש בהם ענין לעצמם, וענין



84) יבמות סא, רע"א.

85) קהלת ג, כא.

86) בנוגע לעבד – יבמות סב, א. וש"נ.

87) בנוגע לנכרי – יחזקאל כג, כ. וראה שבת קנ, א. יבמות צח, א (ותוד"ה לדרוש – כתובות ג, ב) ועוד.

88) בראשית א, כט-ל ובדרז"ל שם.

89) נח ט, ה-ו ובדרז"ל שם.

90) שבת סז, א. יתרה מזו נתבאר בפנימיות התורה (זח"ב כו, ריש ע"ב. הקדמת תקו"ז בתחלתו) דמלכים הם (בפנימיות).

91) היום יום ע' קב [הערת המו"ל: ו חשון].