ספריית חב"ד ליובאוויטש

ענינה של תורת החסידות - 21

(ובנוגע לגיטין וקידושין – גם ברה"ר, לכמה דיעות121). וקנין זה תקנת חכמים הוא, בכדי "דלא אתי לאנצויי"<118>.

אף שהתקנה היא שהחפץ המונח בד' אמותיו של אדם יוקנה לו, מ"מ בשביל קנין החפץ, הקנו לו חכמים את ד' האמות עצמם ועשאום כחצירו122, ועי"ז ובמילא קונות לו את החפץ המונח בהם בתורת קנין חצר (ולכן, קטן שאין לו חצר, אין לו גם ד' אמות123). אלא, שזה מה שהקנו חכמים להאדם את ד' אמותיו – הוא רק לצורך קנין חפץ המונח בהם, ולא לענין אחר124.

ועם היות שהקנין דד"א הוא מטעם קנין חצר, בכ"ז עדיף הוא מקנין חצר. שחצר שאינה משתמרת (גם כשעומד בקירוב להחפץ באופן שיוכל לנטות עצמו וליטלו125) אינה קונה עד שיאמר "זכתה לי שדי"126. ואילו ד"א (אף שאין משתמרות) א"צ לומר "זכתה כו'"127, ועד שקונות לו לאדם שלא מדעתו ורצונו כלל128. וצריך ביאור: מכיון שכל הקנין דד"א הוא מטעם קנין חצר (ובנוגע לד' האמות עצמם – גרועים הם מחצר, כנ"ל שאינן קנויות לו כ"א לצורך קנין החפץ), איך אפשר שהקנין דד"א יהי' אלים מקנין חצר129?



121) ראה בית שמואל אה"ע ס"ל סק"ה. וש"נ. (ולדעת ר"פ – ב"מ שם – קונות ברה"ר גם במציאה).

122) באבני מילואים ס"ל סק"ה כתב, שלדעת הרמב"ן (גיטין עח, א) לא הקנו חכמים את מקום הד"א עצמם, כ"א – את החפץ המונח בו. עיי"ש. אבל ראה באב"מ שם שלדעת הר"ן (גיטין שם) הקנו את הד"א עצמם (וכ"מ בריטב"א (גיטין שם – בתירוץ הב'). שו"ת הר"י מיגש סק"ו).

ומה שהקנו את הד"א עצמם – אף שמצד הטעם "דלא אתי לאנצויי" נוגע רק שהחפץ יהי' קנוי – י"ל, שלא רצו להקנות את החפץ באופן שיהי' כ"הלכתא בלא טעמא" לגמרי, ולכן הקנו את הד"א שעל ידם יקנה את החפץ.

123) ב"מ יא, רע"א. רמב"ם הל' גזילה ואבידה פי"ז ה"י. שו"ע חו"מ סרמ"ג סכ"ג. סו"ס רסח.

124) שלכן ס"ל להתוס' (ד"ה ארבע) והרא"ש (ב"מ יו"ד, א) שד"א אינן קונות בגניבה (ובמכירה ומתנה – ראה ש"ך חו"מ סרמ"ג סק"ט) – אף שעשאום חכמים כחצירו – כי לא עשאום כחצירו לכל דבר, כ"א לצורך קנין החפץ באופנים מסויימים (מציאה וכיו"ב).

125) ראה דרישה חו"מ סרס"ח סק"ז.

126) רמב"ם הל' גזילה ואבידה שם ה"ח. ובב"י חו"מ שם (קרוב לסופו) – דהכי נקטינן.

127) ראה ב"מ י, א-ב: "כי לא אמר מאי הוי".

128) ראה חו"מ ר"ס רס"ח: ולא גרע משום דנפל עלי' (אף דגלי דעתי' דלא ניחא לי' לקנות בתורת קנין ד' אמות).

129) וכקושיית הרשב"א (הובא במ"מ הל' גזילה שם ובב"י שם).

ומה שתירץ הב"י שם "דכיון דמשום דלא אתי לאנצויי תקינו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא"כ אכתי הוו אתי לאנצויי" – צריך ביאור: מכיון שסוף סוף מה שתיקנו שד' אמות יהיו קונות הוא ע"י שעשאום כחצירו (ראה לעיל הערה 121), הרי א"א לכאורה שיהיו קונות באופן שחצר עצמו אינו קונה.