ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק יד. הישיבה בקיוב

ערב פסח תרצ"ג, בקוטאיס נאסרו הרבה מאנ"ש ותלמידי הישיבה62, ובתוכם המנהל והמשגיח והמדריך שלנו הרה"ח ר' זלמן לויטין ע"ה, הנק' זלמן האדיטשער. מי שנשאר מהתלמידים היה צריך לברוח.

אני ברחתי לקיוב. לקחתי אתי קמח שמורה בשביל לאפות מצות, וברחתי עם הרכבת. נסעתי כמה ימים בדרך, ובדקו אותי ואת החבילות, ובפרט החבילה של קמח, כמה פעמים.

ב"ה באתי לקיוב, שם מצאתי ישיבה של עשרה בחורים יותר מבוגרים. הם היו בחורי חמד, למדו בשקידה גדולה, והתפללו באריכות. ובכלל היו בחורים רציניים, עם מוחין ובעלי עבודה63:

א) הרב יעקב שץ הי"ד. היה חתנו של הרה"ח ר' שאול ברוק ז"ל. נשלח ממוזייסק לערבות סיביר, בלי רשות התכתבות. ב) ר' דובער גולדשמיט ע"ה, אחיו של ר' נחום גולדשמיד. ג) הרב אליעזר פינסקי הי"ד היה גיסו של מר חזן. נשאר עם משפחתו אצל הנאצים ימ"ש. ד) ר' מיכל קוזניצאוו, שנאבד בזמן המלחמה. ה) ר' משה מקרעמענצוג [יאצ'מעניק]. לא ידוע איפוא הוא. ו) ר' אברהם זעליג גאנזבורג שנאבד בזמן המלחמה בצבא. אחיהם של הגאנזבורגים מהאדיץ. ז) ר' נחום וואלאסאוו שיחי'. ח) ר' בנציון [ראיזען]. הי' אח"כ בקלימאוויץ. ט) ר' מיכאל ראפופורט. י) יעקב גאנזבורג מהאדיץ.

כשבאתי, הבאתי הקמח שמורה משעת קצירה. בקיוב לא היה להם קמח שמורה משעת קצירה, רק משעת טחינה. אפו את המצות, ואת המצות שלי חילקנו לכל אחד בשביל הסדרים.

אחרי חג הפסח התחלתי ללמוד בחברותא עם מיכל ראפופורט, שלמדתי אתו עוד בכותאיס ובוויטעבסק.

באותו הזמן היה רעב גדול מאד באוקריינה. הגם ששנת תרצ"ג היתה שנה מבורכת ביבול גדול, אבל סטאלין ימ"ש גזר גזרות כאלו שלא היה לחם. עמדו בתור ימים ולילות בשביל לקבל לחם, ולפעמים, כשהיה מגיע תורו של העומד בתור, כבר נגמר הלחם.

תלמידי הישיבה ג"כ הוצרכו לעמוד בתור [כשהשיגו כסף קנו לחם מאופים פרטיים, אבל זה היה ביוקר מאד]. שני בחורים היו עומדים בתור, ואח"כ היה בא עוד בחור כשכבר התקרבו אל החלון לקבל הלחם, ואמרנו שהוא עמד, וכך לקחנו תור. כעבור קצת זמן - כשבאו עוד אנשים - היה אחד מאתנו הולך לשם ולוקח עוד תור. וכך עשינו הרבה פעמים, והוספנו עוד בחורים. לבסוף כשקבלנו הרבה לחם ישבנו ולמדנו.

כשהיו עושים דברים כאלו, היה מישהו העומד בתור מתחיל להגיד: זה כבר קבל פעם אחת, והמוכר כבר לא היה נותן לו לחם אף כשהגיע אל החלון; ולכן פחדו לעשות את זה.

המוכרים היו אב ובנו. לבסוף נודע לנו שהם יהודים (מקודם לא ידענו ולא הכרנו אותם והם לא הכירו אותנו, ופחדנו מהם). פעם אחד; כשבא אחד מאתנו פעם שניה לקחת לחם, התחיל אחד להגיד עלינו: הם כבר קבלו. הצעיר מהמוכרים התחיל לצעוק עליו, ולא נתן לו לחם, ולנו נתנו לחם. באמת עשו זאת במסירת נפש, כי היה תור גדול והיו יכולים להתפרע, ומהממשלה היה ג"כ סכנה כי היו יכולים לשפוט אותם; אבל הם לא אמרו לנו מאומה ואפילו לא הסתכלו לעברינו (כנראה הבחינו שאנחנו תלמידי ישיבה מזוקנים) רק כשהתקרבנו, נתנו תיכף לנו; וחיכו שמישהו מאתנו יצטרף אלינו ונתנו לו לחם.

אח"כ כבר סדרנו את עצמינו; כששנים מאתנו הגיעו לתור הצטרפנו. איך  שהמוכרים ראו אותנו, השתדלו במהירות לתת לנו ובאופן שכל אחד מאתנו מקבל רק לחם אחד (ולא שני לחמים בבת אחת). אפילו להגיד להם תודה לא יכולנו, כי הם פחדו להסתכל עלינו, ובפרט להגות מלה, רק נתנו לחם. התפעלנו מטוב לבבם ומסירת נפשם. ככה למדנו.



62 ) אודות המאסרים האלה ראה תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית פרק קיג.

63) אודות התלמידים האלו ראה שם פרק עט.