ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק טז. המאסר והבריחה

אחרי שמחת תורה ושבת בראשית התחלנו ללמוד ולשמור הסדר. למדנו למעלה בבית הכנסת בעזרת נשים, ושם ג"כ התחנכו על ידינו שני נערים צעירים מאתנו; ר' משה בנימין קפלן ור' משה אהרן גייסינסקי69.

פתאום בעסקינו בלימוד נכנסו שני גברים מלובשים ומגולחים לפי האופנה, והתקרבו אל שני הנערים, והסתכלו בהגמרא שלומדים, והתחילו לבחון אותם ולהתפלפל אתם. כעבור קצת זמן אמרו לנו שאנחנו אסורים, ועל יד הדלת כבר עמדו שוטרים. מישהו מחבריי התחיל להתגנב מהחלונות של עזרת נשים ולרדת באיזה דרך. מכיון שנאסרתי כבר כמה פעמים, התגנבתי ג"כ רצתי וירדתי, ופתאום הרגשתי שאני בחוץ, והתחלתי לברוח, וב"ה ברחתי.

אני ברחתי לבד, אבל המזוודה שלי - שבה היו כל התעודות והניירות, ואפילו תעודת הלידה שלי, הכל היה מונח שם. אצלי לא נשאר שום נייר. את שאר הבחורים עם כל המזוודות - אפילו של אלו שברחו - לקחו אל הנקווד.

בלילה משחשכה חיפשתי מקום ללון. יהודי אחד שעבודתו היתה שהוא שומר לילה בבית חרושת של ברזל ופחים, מסר את נפשו ונתן לי רשות להכנס פנימה ולהיות סגור כל הלילה. בחוץ היה קר מאד בקיוב אחרי החגים, וגם היה מסוכן להסתובב בלילה בלי שום תעודות; אבל גם בפנים היה לי מאד קר, כי הפחים היו קרים כמו קרח, ולשבת על הפחים היה קר מאד, ואפילו לנגוע בהם היה נורא. עמדתי במקום אחד כל הלילה. הבית היה מלא פחים, וכשהזזתי את עצמי תיכף נגעתי בפחון והיה כואב כמו אש. ככה עברה עלי הלילה.

למחרת שבו הבחורים. החוקר שלהם מנקווד היה יהודי כנראה, ובקיוב בדרך כלל יהודים אוהבים יהודים. הוא החזיר להם את תעודות הצבא, אבל את הפספורטים מקיוב לא החזיר להם, ואמר להם: פספורט מקיוב לא יהיה לכם. אז היתה פאספורטאציה, והיה אושר גדול כשקבלו פספורט מקיוב; אבל אם היה על אדם איזה כתם - לפי דעתם, פסלוהו מלקבל פסספורט.

כשהביאו את הבחורים להנקווד, פתחו החוקרים את המזוודות - ככה סיפרו הבחורים. גם את המזוודה שלי פתחו, ושם היו ניירות, וגם הקאמאנדיראווקא למוסקבה, וגם הפספורט מקיוב שקיבלתי על סמך הקאמאנדיראווקא.

כשהחוקרים ראו את הניירות מהמזוודה שלי - כי שם החזיקו גם הניירות בשביל בחורי הישיבה - נפחדו החוקרים והחוירו. כשהחזירו החוקרים את הניירות עם המזוודות להבחורים חוץ מהפספורט, ביקשו הבחורים שיחזירו להם גם את המזוודה שלי עם תעודת הלידה שלי ועוד כמה ניירות. החוקרים אמרו: "שיבוא בעצמו אלינו"; אבל הבחורים אמרו שזה מסוכן שאלך בעצמי אליהם.

כמה בחורים הלכו לעורך דין וסיפרו לו הכל, ושאלו אותו איך להתנהג. העו"ד אמר להם, שכפי איך שהם מספרים את זה, מגיע לכל אחד מהם לא פחות מחמש שנים מאסר, ושהחוקרים היו אנשים טובים; כי באמת אין אפילו מה לחשוב לקבל פספורטים, ובשביל זה החזירו להם את כל הניירות כדי שיברחו תיכף ויצילו את עצמם.

הבחורים אמרו לי שאני צריך תיכף לברוח, ויעצו לי שאברח עם "פאראחוד" - אניה שהולכת על הנהר דניעפר, מקיוב לצ'ערניגאוו. ביום שישי לפנות ערב קניתי כרטיס ועליתי על האניה לפני השקיעה, וקניתי שביתה [בכל אופן אמרו שמצוה לברוח אפילו בשבת כי בורחים מפני הסכנה]. באניה זו הובילו האיכרים של הכפרים שעל יד הדניעפר, את סחורותיהם. נסעתי כל השבת, ובכל תחנה של כפרים נעמדה ונעצרה. אני הייתי כל הזמן על הקומה העליונה ולא ירדתי למטה.



69) זכרונותיו מאותה תקופה נדפסו ב"כפר חב"ד" גליון 379 (כח ניסן תשמ"ט) עמ' 16 ואילך.