ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק לא. ההסתדרות בסאמארקאנד

לבסוף הגענו לסאמארקאנד, ולא היה לאן להכנס87, כי באו הרבה משפחות, וגם אז שחררו את הפולנים, והרחובות היו מלאים עם אנשים, ואח"כ המחלות, וממש נפלו באמצע הרחובות. הרעב היה נורא, והיה חלאים רעים ר"ל, ורפואות היה קשה להשיג.

בכל יום מתו אנשים; הנה ראו את מישהו, ובעוד יום כבר איננו. היה אז תקופה, שמי שרק נחלה, בזמן קרוב נפטר (כך היה עד אמצע החורף, שאז התחיל המצב להשתנות קצת לטובה).

בערב שבת ט' כסלו תש"ב הלכה זוגתי עם בנינו אפרים שמואל (שהיה אז ילד בן שנתיים ורבע) לבית רפואה ושם יצתה נשמתו. תנצב"ה. בכלל; מי שרק נכנס אז לבית הרפואה, כמעט שלא יצא חי.

אני עוד לא ידעתי שמת, והייתי מבולבל, ואח"כ כשאמרו לי נתבלבלתי. לקחתי אותו אחרי שבת, ונשאתי אותו לבית החיים (זה היה מרחק כמה קילומטרים), ושנינו (אני וזוגתי) הלכנו ונשאנו. מזה לבד היה אפשר להתייאש מן החיים, רק אני בקשתי מהשי"ת שלא אאבד אמונתי והתקשרותי בהרבי.

חשבתי אז שאני כבר זקן, וגמרתי את חיי. נשארנו (אני וזוגתי) דווים וסחופים. וכך היה גם מצבו של מיכאל טייטלבבוים, שבכלל לא היו לו עדיין ילדים.

*                  *                  *

באנו לסאמארקאנד בחודש כסלו, ולא היה מקום לאן להכנס. אסור היה ללכת ברחוב, מפני המלחמה והחשש שיגייסו אותי למלחמה, והניירות שהיו לי לא הספיקו:

כשהתחתנתי בחרקוב בשנת תרח"צ, הלכה הכלה למשטרה עם תעודת הזיהוי שלי ופנקס הפטור מהצבא שהיה לי, וקבלה עבורינו תעודת זיהוי חדש עם פטור מהצבא לחמש שנים. אמנם כשהתחילה המלחמה בשלהי שנת תש"א התחילו לקרוא מחדש את כל אלו שיש להם פטור, להתייצב לבדיקה מחודשת.

אמנם ברחתי לסאמארקאנד, והיה בידי תעודת פטור מהצבא, אבל כשהתחילו לעשות חיפושים אחרי משתמטים מהצבא, שאז לא מסתכלים על שום פטור ולוקחים למפקדה, אז הוכרחתי להחבא. השגתי איזו חורבה להתחבאות בה, ושם גרנו.

זוגתי ע"ה היתה רגילה לקום בבוקר ולסגור הדלת מבחוץ, כי אסור היה לי לצאת החוצה. היא השתדלה להרויח משהו בשוק, אף שסיכנה את עצמה. היא קנתה משהו בחנות, ומכרה בשוק לאוזבקים ואוזבקות, והרויחה משהו. בערב היתה חוזרת הביתה עייפה מהקור ומהגשם, פתחה הדלת, והביאה קצת חתיכות בקעת עצים שקנתה מרווחה, וסלק אדום שיכלו להשיג לא כ"כ ביוקר. הסיקה התנור הפחי שקנינו פה, וחיממה קצת החדר. בישלה, ואכלנו, והשאירה לי קצת מה לאכול למחרת.

למחרת הלכה עוד הפעם לשוק על כל היום, וככה התנהגה מדי יום ביום.

אח"כ התחלתי גם אני לעבוד קצת: הבאנו אתנו מחרקוב "בוקלע" - מכונה לסריגה, אבל היו צריכים להרשם באיזה בית חרושת לסריגה, ולי לא היה רשות לעבוד, כי הייתי מתחבא.

זוגתי הלכה ונרשמה באיזה בית חרושת, לקבל עבודה לעבוד בבית, ולהביא לשם העבודה לפי הזמנה. זה היה בהשתדלות גדולה, אבל ב"ה מצאנו בית חרושת כזה. הם נתנו חוטים במשקל, אני עבדתי על זה בבית, והם קבלו בחזרה סחורה עבור החוטים לפי אותו משקל. זוגתי היתה מוסרת בכל פעם את העבודה, ועי"ז קיבלה שש מאות גרם לחם ביום. אני עבדתי בהיחבא, וזוגתי הוסיפה ללכת בכל יום אל השוק כמקודם. אמנם הרעב היה עדיין גדול, והעניות נוראה.

בהחצר גרה שכנה נכרית והלשינו עלינו, והוכרחנו לברוח מהבית. לקחו מאתנו כסף שוחד שלא יאסרונו, והחלפנו הבית.

*                  *                  *

בט"ו בשבט התוועדנו בביתו של ר' יהושע קארף. בההתוועדות דיבר מיכאל שצריכים לעורר רחמים על אנ"ש ועל כלל ישראל. אז נחלה ר' אהרן יוסף ביעליניצקי, ור' אברהם זעליג גאנזבורג. כתבו מכתב, והזכירו את שניהם, והם הבריאו.

מיכאל אמר לי אז: מוכרחים לעשות פה ישיבת תו"ת. בזמן ההוא הגיע שלום בנו של הרה"ח ר' דובער קובליאקער [לברטוב] שאסרוהו במוסקבה ונפטר בבית הסוהר, ובנו בא עכשיו לסאמארקאנד. כמו"כ הגיעו לסאמארקאנד, הרה"ח ר' משה כצמן ואשתו ושני בניו: זעליג, והלל (שהיה אז ילד קטן); ר' משה ואשתו נפטרו באמצע הרחוב, ונשארו השני יתומים.

מיכאל אמר שנקח את שני הנערים, שלום לעווערטוב וזעליג כצמן, ונעשה תו"ת. ואיפה יקחו על ההוצאות? שיאכלו ימים, והוא ילמד אתם. הוא אמר לי: אתה תקח על יום בשבוע, ואני אקח, ואז נוכל לדבר עם אחרים שג"כ יקחו. אני לקחתי, והיום הזה היה אצלי כמו יום טוב, כי השתדלתי שיהיה יותר לחם, וגם קניתי חתיכת ריאה מהשו"ב, ובישלנו מרק עם ריאה, והיה יום טוב.

אח"כ אמר לי מיכאל: שנכנס אל בית מרת מאניע דובראווסקי, בתו של הרה"ג הרה"ח הרב מנדל דובראווסקי. כי מת אצלה בעלה, וגם בתה הילדה נפטרה, ונשאר אצלה נער, היישקע (יהושע דובראווסקי), ונבקש ממנה לרשום אותו בהישיבה תו"ת.

נכנסנו, ושכב נער חיור על מטה, ומיכאל התחיל לדבר שתתן הנער לישיבת תו"ת. היא היתה שבורה מאד, ואמרה: מה לתת לכם, הוא חולה, אתם רואים (בזמן ההוא, כשאמרו המלה "חולה" היה הפירוש שהתייאשו ממנו). מיכאל אמר: מה אתם תפסידו, תרשמו אצלינו בהישיבה, ויהיה לו רפואה שלימה. היא אמרה: תרשמו אותו.

הלכנו. וכבר היה לנו ישיבה משלשה נערים. הילד נתרפא, והתחילו ללמוד.

באותה שעה באו לסאמארקאנד הרה"ח ר' מענדעל פוטערפאס והרה"ח ר' אבא פליסקין, הם שכרו מלמדים ופתחו וניהלו את הישיבה. בימים אלה כבר התחיל המצב להשתפר, התחילו להרויח, ונתרבו התלמידים. הישיבה התרחבה במהירות ובהתרחבות גדולה ונקראה: ישיבת תו"ת דסאמארקאנד. פעם הראה לי או סיפר לי שהאוצר של הישיבה אצלו תיבה מלאה זהב.

*                  *                  *

אחרי פורים תש"ב; נכנס אלי מישהו ושאל אותי אם אני רוצה לקנות חוטים, לא ידעתי עדיין מה אעשה עם חוטים, שאלתי אותו מהו המחיר, והוא ענה לי שזה מאתיים רובל לקילו, והשאיר אצלי סחורה, והלך. באותו היום, כעבור זמן קצר, בא אלי יהודי מהבוכארים ושאל אותי אם יש לי חוטים למכור, שאלתי אותו: כמה אתה משלם, וענה לי: ארבע מאות רובל לקילו, רק צריכים להביאם לביתו, כי היתה סכנה ללכת ברחוב בלי אישור מאיזה משרד. הסכמתי.

לי בכלל היה סכנה לצאת לרחוב, והוצרכתי ללכת ברחוב "חודזום", רחוב מרכזית בעיר הישנה, ועל יד השוק. לקחתי שבע קילו חוטים והלכתי, ופחדתי מאד, וחזרתי בע"פ קצת תניא במחשבתי מה שידעתי, וכך הוקל לי הפחד. באתי ב"ה ונתתי את הסחורה, וקבלתי את הכסף והרווחתי פתאום 1400 רובל. ללכת עם כסף בחוץ היתה ג"כ סכנה, אבל ב"ה באתי הביתה בלי ניירות, וחזרתי שלם.

זה היה ההתחלה, ומני אז, נעשה קצת יותר קל הפרנסה. החלפתי דירה, וקניתי בשותפות עם המנוח ר' פנחס לויטין ע"ה "סטאנאק" - מכונת אריגה של עץ, ועבדנו בשותפות. המכונה היתה בביתו, והתחלנו להרויח קצת, אבל ביתי היתה סגורה.

*                  *                  *

כשעשו חיפושים מהצבא, למצוא מי ששייך לעבודת הצבא ולקחת אותם למלחמה, התחבאתי בביתי עם מנעול סגור על הדלת מבחוץ.

פעם א', בקיץ תש"ג, התחבאתי בביתי וזוגתי ע"ה סגרה מבחוץ, ושמעתי שחיילים נכנסו להחצר לעשות חיפוש. בהבתים בסאמארקאנד היו חללים (-כניסות) בתוך הקירות (כמו שעושים בארונות קיר עכשיו), ובהחללים החזיקו חפציהם וכרים וכסתות. התחבאתי בתוך חלל הקיר, והיה וילון תלוי על החלל. החיילים באו אל הדלת שלי מבחוץ ורצו לחזור, כיון שראו שהדלת סגורה עם מנעול.

ממקום מחבואי בחלל הקיר תחת הוילון שמעתי שכן אחד אומר להחיילים: בפנים הבית ישנו אחד, תשברו את הדלת ותכנסו, ותוציאו אותו. אני ישבתי תחת הוילון, ולמדתי את המאמר של כ"ק אדמו"ר - ד"ה דרשו תר"צ. כששמעתי מה שהשכן אומר להם, נבהלתי ופחדתי מאד, ובקשתי מהשי"ת שירחם עלי ויצילני. הם שברו את המנעול, ונכנסו בחדר אחד, והתחילו לחפש, מה יכולים לחפש בחדר א'? אחד מהם נגש אל הוילון, וממש ע"י הסדק הסתכלתי בעיניו, וכמדומני שראה אותי. הם יצאו מהבית, וסגרו הדלת עם המנעול השבור.

אח"כ באו להחצר עוד חיילים חדשים לעשות חיפושים, ונגשו אל הבית שלי, ושמעתי איך שהחיילים שהיו בביתי אמרו להחיילים החדשים "פה כבר בדקנו", והלכו כולם.

כעבור קצת זמן באה זוגתי (איטא דבורה ע"ה) והיא ידעה שברחובות עושים חיפושים, וכשנגשה אל הדלת וראתה המנעול והדלת שבורה; נזדעזעה, ונכנסה להבית, ואמרה לעצמה: "ישראל". עניתי מתחת הוילון "כן ב"ה". והיה שמחה ושבח והודיה להשי"ת בביתינו. כל זה היה נס גלוי מסכנת מות להצלה.

ראיתי שאין זה תכלית להשאר כך בתור נחבא ומפחד מחיפושים, התדברתי עם מישהו שישלם לרופא של הצבא על מנת לשחרר אותי לגמרי.

באתי למפקדה להתייצב אמרו לי לפשוט בגדי לבדיקות. נפל עלי פחד שהנה לוקחים אותי ושולחים אותי לקרב, ושם נהרגים מיד רח"ל. חשבתי איך אעשה זאת מבלי לדבר עם חברי ר' מיכאל שי' טייטלבוים. הבחנתי שלא שמים לב עלי, התלבשתי חזרה יצאתי לחצר ומשם הביתה ואף אחד לא הבחין בי.

באתי לר' מיכאל וספרתי לו מה שנעשה, שכל הניירות שלי נשארו אצלם, יחד עם התמונה ואיני יודע מה לעשות. הוא השיב לי שח"ו בשום אופן לא לחזור לשם, והשי"ת יעזור. כך נשארתי בבית בלי שום ניירות.

כעבור זמן קצר בא אלי איש יקר מיהודי פולין בשם וואלדמאן שי', סיפרתי לו את כל מה שקרא לי, ואמר לי לא לדאוג, והביא לי ניירות על שם אחד מפליטי פולין (שנשלח לסיביר ושם נפטר).

לבסוף התקלקל אצלי הנייר הזה. פגשתי שוב את ר' וואלדמאן והביא לי ניירות  אחרים על שם עוד אחד מפליטי פולין, בשם נפתלי באט. בניירות האלו חייתי כמה שנים בסאמארקאנד. עדיין הוצרכתי לחיות בהחבא, שאיך אני הולך בניירות של פולני ואיני יודע השפה?

*                  *                  *

בקיץ תש"ג סיפרו שישנו עכשיו משרד מודיעיני, לחפש על ידו הנעדרים ונאבדים מתחלת המלחמה. זוגתי כתבה להם לחפש מישהו ממשפחתי, ומצאו שאחותי פריידע תחי' נמצאת באיזה מחנה על יד סטאליניגראד. היא התחילה להשתדל להשיג בעבורה ניירות אישור לבוא משם, כי בלי אישורים אסור לנסוע משם ולבוא הנה.

אני הייתי חי אז תחת השם נפתלי באט, כנ"ל, אבל זוגתי נשארה על שם לוין, וכיון ששמות שתיהן היה "לוין" לכן יכלה להציג עצמה כאחותה או גיסתה, הנה סוף כל סוף השיגה ניירות בשבילה, ובאה אצלינו ונשארה שם.

בסוף הקיץ עברנו דירה. סדרתי מכונת אריגה בביתי, ואחותי עזרה בעבודה.

בשנת תש"ד בתמוז שדכתי את אחותי עם הרה"ח ר' אשר ססונקין. שכרתי להם דירה, והוא התחיל לעבוד בקיוסק בחלוקת לחם, וב"ה היה להם פרנסה.

בקיץ תש"ד נשתחרר חמי הרה"ג הרה"ח ר' מאיר גורקאוו,  ובא לסאמארקאנד עם חמותי פיגה רבקה, ושכרו להם דירה.

בחורף תש"ה נחלתה זוגתי איטא דבורה במחלת ברושנוי טיף (ל"ע ולא על כל ישראל), והיה סכנה לשלוח אותה לבית רפואה, ושכבה בבית, וב"ה ות"ל נתרפאה, אבל היתה חלושה מאד. אחרי המחלה הועברה זוגתי לבית הוריה, ואז החלפתי דירה.

באותו הזמן בקשנו מהשי"ת שיחוס וירחם עלינו ויזכה אותנו בזרעא חיא וקימא. קיימנו "הורידי כנחל דמעה", שפכנו דמעות לפניו ית'.



87) בהבא לקמן השווה תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית פרק מט.