ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק לב. ההתכתבות עם הרבי

בפרקים הקודמים ספרתי על המכתבים שקבלתי מהרבי בשנים תרצ"ד-תרצ"ז. משנת תרח"צ עד שנת תש"ג לא היתה שום אפשריות להתכתב עם הרבי מרוסיה. בשנת תש"ג נוצרה אפשרות להתכתב עם ארה"ק, וע"י אנ"ש בארה"ק היה אפשר להתכתב עם הרבי.

גם משנת תש"ג איני זוכר שכתבתי מכתב לרבי, אמנם בארכיון המכתבים של הספריה נמצא המכתב שכתבתי יחד עם חברי ר' מיכאל שי' טייטלבוים.

את המכתב כתבנו בא' לסדר במדבר [תש"ג], ע"י ר' לייב כהן ע"ה. מיכאל התחיל לכתוב אותו ואני סיימתי. וכך כותב בו מיכאל:

צוא מיין טהאיירין פעטער זאל לעבין אין פרייד

איך קען דיר שרייבון אז איך און מיין ברודער ישראל יודא לאה בייליעס זיינען ב"ה גיזונט און בא אונז איז קיינע נייס. השי"ת זאל העלפון אויף ווייטער ...

איך בעט איבער געבון פון אונז א געריס דעם זיידען שליט"א. השי"ת זאל אונז היטון פון אלע שלעכטץ וואס קען טרעפון אין דער שווערער מלחמה צייט, און מיר זאל זיין עבדים לה' און מיר זאלין זוכה זיין זעהענזיך אין פרייד און דערציילן אין גיכון דיא גרויסע נסים וואס השי"ת האט אונז גיטאן...

פון מיר מיכאל בן צבי'

גיב איבער אגריס דעם זיידען שליט"א

פון מיר ישראל יהוד' בן לאה ביילא

ר' לייב כהן לא ידע מי הם כותבי המכתב, ושלחו לרבי בצירוף הערה:

זה המכתב קבלתי עתה מרוסיא מסאמארקאנד, ואינני יודע מי המה הכותבים. על הקאנווערט כתוב אדרעס לשם בשם - א' דוואסקינא.

הכתובת היא של מרת אסתר (בת הרב אליעזר דוואסקין מצ'יצ'ערסק) אשת ר' מיכאל טייטלבוים.

מעולם לא הגיע לידינו מענה למכתב הזה, אבל עתה נמצא בארכיון מענה שכתב הרבי בהתחלת קיץ תש"ד, ע"י הרה"ח ר' משה גורארי ז"ל, בצירוף הוראה למצוא כתובתי ולשלוח לי המכתב מענה:

ב"ה כ"ד ניסן תש"ד

ברוקלין

ידידי מו"ה ישראל יהודה שי',

שלום וברכה!

במענה על כתבו, ישמח השי"ת את.... בזרעא חייא וקימא, ויתן לו פרנסה טובה, בהרחבה ובמנוחה, בגשמיות וברוחניות.

עתה אחרי שאני רואה את המכתב הזה, מבין אני איך הצלחתי לצאת מרוסיה. כארבעים שנה לא ידעתי מהמכתב הזה. כמה דמעות שפכנו כו', ולא ידענו שיש עבורינו מכתב מהרבי שאנו עתידים לזכות לראות בנים ובני בנים וכו'. אמנם הכל הוא בהשגחה פרטית, כנראה הוצרכתי לשפוך לבי בדמעות שליש בלב נשבר ונדכה וכו', כדי לזכות שהברכה תתקיים בפועל למטה מעשרה טפחים בעולם הזה הגשמי והחומרי.

*                  *                  *

כל הזמן, עוד מימי בחרותי ממוסקוה ומלחוובקה התרועעתי עם ר' מיכאל טייטלבוים. ובפרט בהיותנו בסאמארקאנד. ר' מיכאל היה בא אלי לביתי ביום שישי אחרי שגמר לימודיו עם התלמידים. וכל הזמן השתוקקנו לשמוע אודות הרבי, או לראות איזה תיבה או כמה אותיות שמישהו כותב למישהו אודות הרבי.

אני הייתי מבשל קצת יי"ש מצימוקים, והיינו מתוועדים ביחד.

[הבעל הבית שלי (מיהודי בוכארא, איש יהודי נחמד, דתי) לימד אותי איך לעשות יש, ונתן לי הכלים והמקום המוכן אצלו בשביל זה. הסדר הוא, שהטיפות הראשונות מהאדים, הם יי"ש חזק, יותר ממס' 96, ואח"כ מתמעט החוזק, עד שנחלש לגמרי בהאדים האחרונים. מסירים ראשון ראשון, ואח"כ מערבים ביחד, ועושים החוזק לפי המספר והצורך שרוצים. לקחתי קצת מהראשון, והשארתי אותו קצת בהחוזק הכי גדול לבד].

בהבית שגרנו בה בהשנה האחרונה לפני שעזבנו את סאמארקאנד (שהיה שייך ליהודי הבוכרי כנ"ל), היה לנו רק חדר אחד קטן. בחדר זה עמדה מכונת האריגה שלי (הנקרא "סטאנאק" כנ"ל), ותפסה כמעט חצי חדר. בקיץ היה חם, וקשה לישון בהחדר הצר הזה, ואז היינו ישנים בחצר, כי להבית היה חצר עם שער, והשער היה סגור בלילה, וישנתי ע"י השער.

פתאום בשעה שתיים בלילה בערך; אני שומע שדופקים בשער, שאלתי: מי זה, והנה ר' מיכאל דופק, פתחתי לו ונכנס. שאלתי: מה קרה? וענה לי שמישהו קיבל מכתב מחו"ל, וכותב המכתב כותב לו בתוך המכתב כמה מלים מענה מהרבי אודות ענינו הפרטי של האיש, אבל העיקר שנתקבלו כמה אותיות מהרבי, ולכן בא אלי בשעה שתיים בלילה להתחלק עם השמחה וההתרשמות וההתרגשות; וכי מי יבין לרוחו וישתתף עמו בשמחה.

התלבשתי קצת והשתתפתי ואמרתי שזה בטח השגחה פרטית שהשארתי מהמשקה החזק. נתתי לו להגיד לחיים מאותו המשקה, והוא נעשה בשמחה עוד יותר. ישבנו והתוועדנו.

באמצע שמחתינו אמר לי: נלך להרה"ח ר' ניסן נעמענוב להתוועד בשמחה. אמרתי לו: מה אתה מדבר? כי בכלל לא היה לי שייכות לעובדים וחסידים כאלו, רק את הרבי אהבתי בכל לבי, והייתי מוכן בשביל ההתקשרות לרבי לתת את הכל. אמרתי לו שאני מייעץ לו ג"כ שלא ילך. לבסוף הוא גמר להתוועד אצלי והלך. למחרת שמעתי שהיה שמח, כי הוא כן הלך.

*                  *                  *

מפעם לפעם היה בא מטאשקענט לסאמארקאנד התמים הנכבד והנעלה הרה"ח הרה"ת הקדוש88 ר' יונה כהן הי"ד. הוא היה ידיד שלי ושל מיכאל, וכשר' יונה היה מגיע לסאמארקאנד היינו מתוועדים אתו.

כבר עברו כמה שנים מנישואינו ולא היו לנו ילדים עכשיו [כי בני אפרים שמואל נפטר כשהגענו לסאמארקאנד, ולמיכאל עוד לא היה ילדים כלל]. הרה"ת ר' יונה ז"ל טען ותבע שלא צריכים לשבת בחיבוק ידים וצריכים להשתדל בכל המרץ ובכל מיני השתדלויות, וצריכים לעשות הכל שביכולת, ולבקש מאת השי"ת, והשי"ת בטח יעזור.

הוא בעצמו היה חשוך בנים, ואמר לנו: לי לא היו ידידים אמתיים, ולכן אני סובל, אבל אתם יש לכם ידיד נאמן, ואשתדל לעשות כל מה שביכולתי לעזור לכם. לבסוף אמר: שילחו את נשותיכם לטאשקענט, שם יש רופאים גדולים מומחים, והן יהיו בביתי, ואני אלך אתן להרופאים, וכן היה; שלחנו אותן לטאשקענט, והלך אתן לרופאים, ויתעכבו שם חודש ימים. זה היה בחורף תש"ו.

*                  *                  *

ב"ה ות"ל, ביום ה' סיון תש"ה נשמע החדשות, והידיעה הכי משמחת, והבשורה הטובה, כי נגמרה המלחמה. ר' מיכאל טייטלבוים בא אלי והתוועדנו שנינו, ושתינו לחיים, והיינו בשמחה גדולה מאד.

היו כאלו שאמרו לנו: מה זו השמחה כ"כ? כי היו כאלו שהרויחו טוב  בסאמארקאנד בתקופת המלחמה, והי' להם ניירות כשרות שיכלו ללכת ולנסוע בהם, ואחרי המלחמה נעשה קצת שקט בהרווחים הגדולים. אמנם אנחנו שהיה רע ומר לנו, הודינו להשי"ת על כל הטובה שנשארנו בחיים, ושהחיינו וזיכה אותנו לחיות ולזכות לשמוע הבשורה הטובה שנגמר מלשפוך דם, ובפרט דם יהודי, ושמעכשיו יש תקוה שנוכל קצת לצאת מהבית לרחוב בלי כ"כ פחדים. נתמלאנו בתקוה ובטחון שנוכל סוף כל סוף לכתוב ולקבל ברכה מהרבי.



88) לאחר זמן כשזכיתי להכנס ליחידות לרבי בפעם הראשון שנסעתי הזכרתי את ר' יונה בפתק שכתבתי בתואר "הקדוש". והרבי אמר לי לעשות יארצייט אחריו, ולהגיד קדיש, וללמוד משניות ביום השנה שלו, כפי שיסופר לקמן.