ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק לד. הנסיעה ב"עשאלון"

ב"ה ות"ל ביום ב' ד' סיון שנת תש"ו בשעה טובה ומוצלחת ארזנו בבוקר השכם את החפצים על מכונית משא ונסענו אל תחנת הרכבת כדי לנסוע עם הרכבת משא - עשאלאן מס' ג'. באנו אל התחנה, בתחנת הרכבת נאספו כל הנוסעים במסע זו, עמדנו על פסי הרכבת, רצינו לעלות להרכבת פנימה, אבל לא הרשו, וככה חכינו כמעט כל היום. לפנות ערב הרשו לנו לעלות להרכבת. ב"ה ות"ל ובשבח וזמרה תוך לבותינו פנימה, נכנסנו בשעה טובה ומוצלחת אל הרכבת. ואח"כ לאחר משך זמן התחילה הרכבת לזוז.

הרכבת היתה רכבת משא כנ"ל, בלי חלונות. הרכבת זזה לאט לאט, אבל כל דקה ודקה, הודינו להשי"ת בליבותינו, כי כבר יושבים ברכבת וזזים. אצלי היתה זו הפעם הראשונה שיצאתי מסאמארקאנד, כי אפילו בהרחובות לא העזתי לצאת ולהסתובב מרוב פחד, ומי חשב עוד לנסוע מסאמארקאנד; ועכשיו הצליח לנו השי"ת וזכינו להשאר בחיים מכל המאורעות ומהמלחמה הנוראה, ועוד לצאת מסאמארקאנד חי עם הרבה תקוות בלב, לזכות בהמצטרך ברו"ג. ומי יודע, עוד יכול לבוא זמן שנזכה למכתב קודש מהרבי, ואפשר עוד נזכה להתראות פב"פ עם הרבי, ולקבל ברכותיו והוראותיו.

ביום המחרת יום שנכפל בו כי טוב, ה' סיון תש"ו, שנה אחרי שנודע לנו אשר המלחמה נגמרה, אשר כבר סיפרתי איך שהתוועדתי עם מיכאל ואמרנו לחיים ושמחנו; באותו יום, ה' סיון ערב חג השבועות, רציתי ביחד עם מיכאל לטבול לכבוד החג.

פתאום נעצרה הרכבת באמצע הדרך, ליד שדה, ולא רחוק מפסי הרכבת היתה איזו שלולית מים עם רפש וטיט. שמחנו על ההזדמנות הנפלאה, וירדנו במהירות מהרכבת, וטבלנו בהשלולית. תיכף חזרנו להרכבת, כי לא אמרו לנו מתי תזוז הרכבת בדיוק. הרכבת התחילה לזוז הלאה, הייתי בהתרגשות גדולה מאד, והודינו להשי"ת בעבור הנסים האלו.

כנ"ל היו שפחדו ולא האמינו, והיה ספק בלבם אם אנו נוסעים לפולין או ח"ו לסיביר, והספק הזה תקף קצת את לבנו, והשתדלנו להתחזק ולבטוח בהשי"ת שירחם עלינו ויביאנו למחוז חפצנו לשלום ולשמחה.

היו עוד אחדים מאנ"ש שנסעו ברכבת הזאת, ואנחנו השתדלנו לא להתבלט יתר על המדה, ולא להרבות בירידות מהרכבת בזמני עצירת הרכבת, רק מה שמוכרחים.

אח"כ נעצרה הרכבת בטאשקענט. אחדים מאנ"ש ירדו לעיר, והלכו למכירים מאנ"ש, וכשחזרו; הביאו ד"ש מאנ"ש לכל הנוסעים. בהעשאלון חילקו מזון, והיה לנו ממונה שקיבל המנות וחילק לנו, העיקר שנתנו לנו מנת לחם.

אחרי שהרכבת עזבה את טאשקענט היא התחילה לנסוע קצת יותר במהירות.

באמצע הדרך נעצרה הרכבת, לא על התחנות, רק ככה, קרוב לאמצע השדות. ליד הפסים היו מונחות קופות גדולות של מלח, ערמות ערמות גדולות. ירדו אנשים מאנשי פולין (ידענו שהם סוחרים, כי בכלל יהודי פולין הם מלומדים במסחר ומבינים מעצמם לעשות מסחר מכל דבר) ואספו הרבה מלח. אנו לא הבנו בשביל מה הם צריכים כ"כ הרבה מלח, אבל כשכולם אוספים, אספנו גם אנו קצת מלח. הרכבת זזה, הלכה קצת, ונעצרה שוב, ואז באו אנשים מהסביבות וצעקו: למי יש מלח, ונתנו בעד המלח טאבק מאכורקה (מין טבק שמעשנין ברוסיה). גם אנו החלפנו המלח שאספנו בעד טאבק.

הרכבת זזה, נסעה קצת, ושוב נעצרה. והיה ליד פסי הרכבת ערימות גדולות של תפוחי אדמה. אספנו תפוחי אדמה, זה כבר דבר שצריכים את זה, ויכולים להשתמש בהם, כי בהרכבת היה תנור שיכלו לאפות עליו תפוחי אדמה.

הרכבת זזה, ועוד הפעם נעצרה, ובאו אנשים מהסביבה וצעקו: למי יש טאבק, ונתנו לנו בחליפין אורז, שזה כבר בכלל דבר יקר. גם החליפו לנו בעד תפוחי אדמה אורז. כך ראינו בעינינו את הסדר המסודר במדינה.

ב"ה ות"ל אנו מתרחקים מיום ליום מסאמארקאנד ומאוזבעקיסטאן, ומתקרבים לרוסיא המרכזית, אבל אותו הדרך מוביל גם לסיביר. ככה נסענו ונסענו לאט לאט, עד שבאנו לסאראטאוו. הרכבת נעצרה ליד התחנה, ואמרו לנו: שיכולים ללכת על כמה שעות לעיר, כי הרכבת תעצר הרבה זמן.

ירדתי עם הר' מיכאל טייטלבוים, ונכנסנו להחנויות, ובהחנויות היו סחורות שלא היו בנמצא בסאמארקאנד כמו לבנים וסדינים. אצלי ואצל מיכאל היו כמה אלפים רובלים, וקנינו סחורות בהחנויות בעד הרובלים הרוסים שהיו אתנו, וחזרנו להרכבת (בפעם הראשונה כשהיינו פה, כשברחנו מחארקאוו, כמסופר לעיל, ועכשיו ב"ה ות"ל אנחנו כאן בפעם השניה, ביציאתינו מסאמארקאנד).

אחרי כמה שעות זזה הרכבת, והלכה לאט לאט, בהמחוזות הנקרא "צ'ארניא זיעמליא אבלאסט" (=מחוזות האדמה השחורה) שהוא מחוז הערים סאראטאוו, טאמבאוו, וואראניז'. הרכבת הסתובבה, ועמדה בעצירותיה יותר מהילוכה.

והנה ביום טו סיון נעצרה הרכבת על יד שדות ונהר, והיה שם גשר, ונעמדה הרבה זמן. אמרו: אשר זה לא רחוק מטאמבאוו, ואשר הדרך הזאת מובילה גם לסיביר, ויצא קול שכל העשאלונים שיצאו לפנינו, מסתובבים עדיין ונמצאים ברוסיא, ואשר יש חששות שמובילים גם אותנו לסיביר

[ויתכן שאצל הגדולים בעצמן לא היתה החלטה ברורה בזה, כי הרי כל הענין הזה היה נסי, כמו שאמר אח"כ גנרל אמריקאי שדיבר במחוזות הכיבוש ואמר: שכל הענין שסטאלין החליט לתת ליהודים לצאת היה מעשה נס],

וכשאנחנו כבר עייפים מאד, ואומרים שמועות כאלו, אז הלבבות פעמו אצלנו חזק, אבל מה אפשר לעשות, הרי מלכתחילה נסענו על הספק, וקוינו אל השי"ת שהכל יהיה לטובה.

פתאום זזה הרכבת והתחילה ללכת קצת במהירות יותר. למחרת ראינו (ואמרו לנו) שאנו נוסעים על דרך קורסק. זו הדרך לאוקריינה, לקיוב, שהיא הדרך לפולין. הלבבות שקטו קצת מהפחדים ואי הבהירות, אבל עוד לא ידענו בבירור לאן נוסעים. אחרי יום נסיעה עברנו את קורסק, והרכבת התחילה לזוז במהירות יותר.

כשבאנו על דרך קיוב, נעצרה הרכבת על הרבה זמן ליד דארניצע, ואח"כ התחילה לזוז, ונסעה על הגשר הארוך של הדניעפר, ליד דארניצע, אז ראינו בבירור שנוסעים על הדרך לפולין. זה היה בי"ז סיון תש"ו.

בלבנו אנו מודים ומשבחים להשי"ת על זה שאנו זוכים לראות בעינינו שנוסעים על הדרך הזה לצאת מהמיצר אל המרחב. אין בנו אותיות להודות ולשבח להשי"ת. ואנו מבקשים מהשי"ת על להבא שאל יעזבנו ואל יטשנו.

אח"כ התחילה הרכבת להמשיך ולהאיץ את המהירות. כשיצאה הרכבת ממחוז קיוב, על הדרך לדיראזשנע, לעטיטשוב, ראינו חלקות אדמות נגבהות מהמישור, כמו הרים נמוכים. ואמרו לנו; שהגבעות האלו הם המקומות שהגרמנים והאוקראינים ימ"ש קברו את היהודים הי"ד חיים בתוך האדמות האלו. אצל הרבה מאתנו היו בהעיירות האלו קרובי משפחות, הלבבות נחרדו בקרבנו מהמראות המוראות האלו, אבל הרכבת רצה במהירות הכי גדולה.