ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק לז. גניבת הגבול

סוף סוף, ב"ה ות"ל ושבח להשי"ת בשעה טובה ומוצלחת קבלנו דרכונים93. ביום י' מנ"א נסענו מלאדז' לקאטאוויץ. בקשו מאתנו שם שלא לצאת מגודלי זקן ברחוב.

נפרדתי ממיכאל, הוא נסע לפני זמן לשטעטין ע"י בריחה, לעבור הלאה, ואני נסעתי עם הקבוצה לקאטאוויץ, לנסוע לפראג עם דרכון. היינו במעון, ובשבת נחמו התפללנו במעון, ואח"כ התוועדנו, והיה אתנו מר ליף מהאגודה, שבא מלונדון.

אחר שבת נסענו בהרכבת המהירה ווארשה-פראג. על הגבול נעצרה הרכבת ע"י משטרת הגבול של צכיה, ובדקו את הדרכונים. הם בדקו, והתנהגו באדיבות, שעוד לא ראינו בדיקת ניירות באופן כזה, ואח"כ נתנו רשות לנסוע ולהמשיך. הרכבת זזה ואני מתרגש ומודה ומשבח להשי"ת על כל הטובה שזכיתי בחיים. הרכבת התחילה ללכת במהירות גדולה, לידי ישב הרה"ח ר' יהודה חיטריק שיחי' ואמר לי: מתקיימת בנו "ואשא אתכם על כנפי נשרים".

למחרת ביום ד' י"ז מנ"א באנו לפראג. עוד לפני שבאנו לפראג, סיפרו לנו שבפראג כבר נמצא שליח של הרבי - אשר הרבי שלח אותו במיוחד לקבל את פנינו, ולסדר נסיעתינו הלאה - ומחכה לבואינו. השליח היה הרה"ג הרה"ח הרב ר' ישראל דזשייקאבסאן94.

בתחנת הרכבת בפראג ארזנו חפצינו הקטנים (כי החפצים הגדולים כבר שלחו מלאדז' לפראג עם באגאזש, וזה הבאגאזש כבר לא ראינו ונאבד) ולקחנו על מכונות משא, ונסענו למחנה על יד יער, ושם היה מחנה פליטים.

ביום חמישי פ' עקב ח"י מנ"א נסענו כולנו לעיר פראג, להתפלל בבית הכנסת של המהר"ל מפראג. אחרי התפילה הלכתי עם זוגתי מרת איטה דבורה על אוהל המהר"ל מפראג, לבקש ולהתפלל שהש"ית ימלא בקשתינו, להתברך בזרעא חיא וקימא. הבית חיים הוא ליד בית הכנסת, האהל של המהר"ל והאהל של הצדקת אשת המהר"ל הם זה ע"י זה. אמרתי לזוגתי, כי עכשיו אנחנו זכינו ועומדים על יד מקום קדוש מאוד, וצריכים לבקש מהשי"ת, ובטח השי"ת ימלא כל משאלותינו ובקשותינו לטובה בגו"ר.

ביום שישי עש"ק פ' עקב י"ט מנ"א תש"ו הביאו מהעיר אל המחנה שלנו  הרבה משקה. בסעודת ליל שבת קודש, זכינו ששליח הרבי - הרה"ג הרה"ח ר' ישראל דזשייקאבסאהן התוועד אתנו. היה זה פעם ראשונה בחיים שלי, ששליח הרבי שנשלח במיוחד לקבל פנינו מתוועד אתנו, ב"ה ות"ל.

השליח לא רצה לאכול רק מה שהוא הביא מארה"ב ממהדרין. והנה בהשגחה פרטית, כשהיינו בקאטאוויץ, קנתה זוגתי עוף, ור' יהודה חיטריק שחט אותו, וזוגתי בעצמה הכשירה ומלחה אותו, וגם אפתה מזונות. הבאנו את זה אתנו על שבת והצענו מזה להר"י דזשייקאבסאהן. הוא שאל אודות זוגתי: מי היא, ואמרו לו שהיא בתו של הרה"ג הרה"ח ר' מאיר גורקאוו. ואמר: א! ר' מאיר גורקאוו, אני מכירו, הוא היה חברי. הוא אכל מזה, והתוועדנו.

כששתה לחיים, בקשה ממנו שיגיד לחיים, ושיברך אותה שנזכה בזרעא חיא וקימא, ובירך. ואצלינו היתה זאת שעה מאושרת; שזכינו לראות במו עינינו שליח של הרבי, ומברך אותנו. הרה"ת ר' מענדל מארוזוב שיחי' ואני שתינו הרבה משקה מרוב התרגשות.

בלילה אחרי ההתוועדות נכנסנו ר' מענדל שי' ואני אל החדר של השליח, וישב ועיין בספר המאמרים מלוקטים בקופיר משנות פ"ג והלאה, מאמרים שהי' יקירי ערך ברוסיה. הסתכלנו בהמאמרים, כי היה ידידותי מאד.

למחרת, בש"ק אחרי התפלה היתה שוב התוועדות, אבל השליח אמר שלא נשתה הרבה, וכמובן ששמענו להשליח של הרבי.

ביום א' פ' ראה כ"א מנ"א תש"ו נסענו יחידים עוד הפעם לפראג, לבית הכנסת של המהר"ל מפראג. אחרי התפילה דרש הרב הראשי מאה"ק ת"ו, הרב הרצוג, על פרשת ראה, והבכן היה, שצריכים לנסוע לא"י ת"ו. היו שם תלמידים מישיבות ליטאיות, ממכרינו מרוסיה מסאמארקאנד, מפליטי פולין.

כשגמרו, יצאנו ביחד מבית הכנסת. פתאום נתפרדו כולם כל אחד למקומו, ואני נשארתי לבדי, בלי ניירות, ולא זכרתי אפילו השם של המחנה שאנ"ש נמצאים שם, וגם לא יכולתי לדבר השפה של הצ'כים, ולא ידעתי מה לעשות.

התחלתי ללכת לבד חוץ לעיר, כמדומני שהלכתי לצד צפון, ובדרך היו בתים של צ'כים גוים. פחדתי אפילו לדבר מילה א' למישהו (בפרט שהיה סכנה אחרי המלחמה בשביל יהודי עם זקן ללכת לבד בין גוים), אבל ב"ה הצכים שפגשתי היו אנשים אדיבים. במשך הליכתי הייתי צמא מאוד למים, נכנסתי לבית, ואמרתי ברוסית: וואדא, (וצ'כית דומה קצת לרוסית) והבינו אותי, ונתנו לי מים. אחרי ששתיתי, אמרתי המלה ברוסית: לאגער, והראו לי ללכת ישר ליד היער, והלכתי, וככה באתי.

כשבאתי, כבר עמדה מכונית משא לנסוע אל תחנת הרכבת, ומשם להגבול, וכל החפצים היו כבר על המכונה, וגם זוגתי היתה עליה; כי הרב דזשייקאבסאהן אמר שכשאני אבוא אני ג"כ אסע אל תחנת הרכבת, וחיכו עלי, וכשראו שאני לא בא, אמרו שאני אבוא אח"כ, והכל היה בהשגחה פרטית.

מקודם היו כאלו שחשבו לנסוע לבלגיה או לצרפת, אבל הר"י דזשייקאבסאהן אמר שצריכים לנסוע אל הגבול. עכשיו החליטו לנסוע אל הגבול הגרמני, לגנוב את הגבול, כי קנו את שומרי הגבול, והר"י אמר שאם לא יסעו עכשיו, יתחלפו השומרים, ולא יתנו לנו לעבור את הגבול.

אני שאלתי להר"י לאן לנסוע, ואמר: אם אתה רוצה לנסוע לפאריז, תוכל. ושאלתיו: איך רצון כ"ק הרבי, לאן לנסוע? ואמר: שלפי ידיעתו רצון הרבי הוא שיסעו לגרמניה.

כשבאתי תיכף עליתי על האוטו, התחלנו לנסוע, גם הרב דזשייקאבסאהן נסע אתנו אל תחנת הרכבת. בתחנה פגש רב צבאי מצבא האמריקאי שהיה פעם תלמידו, ובקש ממנו שיעזור לנו בנסיעתינו.

נסענו ל"אש" שעומדת על הגבול בין צכיה לגרמניה שתחת הכיבוש האמריקאי. בדרך כיבד אותנו בשתיית בירה שקנה על התחנות.

כשבאנו ל"אש" הביאו אותנו למעון פליטים, שם היו אנשי הבריחה. היינו שבת בהמעון, וראש הקהילה הביא לנו אוכל בשביל שלש סעודות. בערב שבת הלכנו לבית מרחץ, שהיתה בית מרחץ רפואי. והיה שם אמבטיות בנויות בתוך אדמה כמו ביטון.

הוצרכנו עוד קצת לסבול, אבל ב"ה שנגמר בטוב ובחסד וברחמים. ביום א' פרשת שופטים כ"ח מנ"א לקחו אותנו על מכונת משא והביאו אותנו לגבול. יצאנו לצד השני, וירדנו מהאוטו, אבל המשמר כבר התחלף, ובאה משטרה צבאית אמריקאית הנקראת .M. P ואמרו לנו לעלות חזרה על האוטו ולנסוע חזרה. כשהתחלנו לבקש מהם, העמיסו אותנו בכח ובאכזריות, וזרקו על האוטו אפילו נשים הרות - וביניהם היתה בת הרה"ח ר' פנחס שרייבער, אשת ר' אליהו גרשוני שיחי' - וגם תינוקות, וחזרנו חזרה למעון.

אח"כ התחילו להתעסק בנו אנשי הבריחה לעזור לנו לגנוב הגבול. החלפנו המקום למעון אחר שהיה מקודם מחנה צבאי גרמני, שהיה יותר קרוב אל הגבול, וכבר שבתנו שבת פ' שופטים במחנה צבאי הב'.

ביום ב' פ' תצא ו' אלול, לקחו אותנו אנשי הבריחה במשאיות והביאו אותנו לאיזה בית על יד יער, ושם היתה אורוות סוסים, וישבנו שם על יד הבית בחושך וחיכינו. בלילה בא אחד מחברי הבריחה, ואמר לנו ללכת אחריו רגלי. נכנסנו ליער, והיה חושך, והחזקנו איש ברעהו, והלכנו בלי סוף, ביער גדול ועבות.

באמצע הלילה שמענו שמצד השני של היער נוסעים ג'יפים - זה היה משמר הגבול של ה.M.P - וכנראה ששמעו רשרוש בתוך היער, והתחילו לירות לתוך היער. המדריך אמר לנו לשכב, שכבנו בשקט, ואחר זמן כשנסעו משם, צוה לנו המדריך להמשיך בהליכה.

באמצע ההליכה בחושך הבחין המדריך שטעה, ואנחנו מתקרבים לכיבוש הרוסי - מובן שנבהלנו מאד - והחזיר אותנו לכיוון אחר. ככה הלכנו כמעט כל הלילה בלי סוף, עייפים מאד.

כשהתחיל להאיר השחר אמר לנו המדריך לצאת מהיער וללכת על הכביש במהירות ובשקט מוחלט, והוא הלך לפנינו. זוגתי מרת איטה דבורה הלכה בכל כוחותיה במהירות גדולה אחריו, ואני בכל כוחותי מהרתי. וב"ה ות"ל בעזהשי"ת ובחסד עליון ורחמים רבים הגענו לשער של חצר אונר"א, ביום ז' אלול, יום שנכפל בו כי טוב, פ' תצא, תש"ו, בשעה טובה ומוצלחת. המדריך נכנס, וזוגתי מרת איטא דבורה נכנסה ראשונה, והמדריך אמר עליה שהיא חברמנית, ואח"כ נכנסתי, ולאט לאט נכנסו השאר.

המדריך אמר לנו שחס ושלום וחס וחלילה לא לצאת מהשער, כי זה היה השער של אונר"א, והחוק הוא כי מי שהוא בתוך השער הוא כבר ברשות האונר"א, ומי שהוא יוצא מן השער ואין לו עוד הD.P. CARD, היינו הניירות של אונר"א, מחזירים אותו חזרה לצ'כיה, לא הבננו את החוקים, אבל שמרנו על זה.

נס גדול היה מה שלפני שנכנסנו להשער, לא באה מכונת דזשיפ של .M.P - כי הם מסתובבים כל הזמן כי זה נקודת הגבול.

[הכפר או המושב נקרא רעי. למחרת באה יהודיה פליטה, מפוחדת, בריצה לתוך השער, וסיפרה כי היא הלכה עם עוד מאה וחמישים איש, ביניהם הרבה מאנ"ש, וה.M.P חטפו אותם חזרה, ואותה הצילה איזה גויה גרמניה שהתחבאה על ידה, ועכשיו היא באה במרוצה אל תוך השער.

אח"כ כשעמדנו בפנים החצר מול השער, נסע על יד השער דזשיפ של ה.M.P, מאלו שחטפו אותנו בפעם הראשונה, הם הסתכלו עלינו בכעס, אבל אנחנו כבר היינו בתוך השער, והיה אסור להם להכנס בתוך החצר של אונר"א, וב"ה ותודה להשי"ת התחלנו להודות ולשבח בגלוי להשי"ת על הישועות נסים ונפלאות שעשה לנו והביאנו מן המיצר אל המרחב.

בהמחנה הזה היו מטות, באופן של  כמה קומות, קומה של מטות על גבי קומה, כמה קומות זו על גב זו, עלינו על המטות ושכבנו עייפים מאוד.

רשמו אותנו בספר הפליטים ונתנו לנו אוכל, אבל היינו כ"כ עייפים שנשארנו לישון על המטות, וכל זמן אוכל, דפקו על המיטות, וצעקו: הגיע הזמן לאכול, ולא ידענו מה הם מדברים אלינו. רצינו לישון ולישון, ואחרי האוכל תיכף ישננו, והמשכנו לישון.

אח"כ כשנחנו קצת מהעייפות, התחלנו לדבר אודות יהדות. כי כך מסר לנו השליח של הרבי, הרה"ג הרה"ח ר' ישראל דזשייקאבסאן, שהעיקר שצריכים לדבר עם יהודים אודות יהדות.

פעם אחד, אחר הצהרים; התחלנו לדבר עם המנהל אודות דת, ואמר: עזבו אותי, איזה צרות ראיתי בעיני, מה שקרה, ולא רצה לשמוע בתחלה, כי היה ממורמר מאוד; אבל בכלל היה איש נחמד, ובעל מדות טובות, ואנו לא נתננו לו מנוח, והוא בעקשנות לא רצה לשמוע.

אח"כ הראה לנו א' מאנ"ש: תסתכלו, הוא עומד ומתפלל מנחה בבכי ובדמעות שליש. אח"כ התחלנו לדבר אתו, וסיפר לנו, שלמד בהישיבה של חסידים, והיה בשטיבעל, אבל מה שעבר עליו ועל משפחתו שברו אותו מאוד. אח"ז התקרב אלינו והתחיל להתפלל, ונתן לנו אוכל מן המהדרים.

ביום ה' פ' תצא, ט' אלול, בא אלינו הרה"ח ר' חייקל חייקין - שהיה כבר ב"האף" - עם מכונית מסע, ולקח אותנו ל"האף" שזהו מחנת פליטים גדולה של יהודים ומרוחקת מן הגבול, שבתנו שם שבת פ' תצא, י"א אלול תש"ו.



93) בהבא לקמן השווה תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית פרק קיח.

94) זוראוויץ תרנ"ו - נ.י. תשל"ה. למד בתו"ת בליובאוויטש ושצעדרין - משנת תרס"ח עד שנת תרע"ח. ניהל את תו"ת בהאמיל בשנת תרפ"ב. בשנת תרפ"ו היגר מרוסיה לארה"ב. ממייסדי אגודת התמימים בארה"ב. מנהל אגודת חב"ד בארה"ב בשנים תרצ"ה-ת"ש. מייסד אחי ואחות תמימים בארה"ב. מייסד ומנהל ארגון בית רבקה בנ.י. ומשפיע בישיבת תו"ת בנ.י.