ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק מב. ראש השנה תשכ"ג אצל הרבי

יום ש"ק א' דר"ה, לקריאת התורה, נדחקו אל הבימה, כדי לשמוע המפטיר מהרבי [אז עוד לא שמעתי הוראות מהרבי שלא להדחק. וברוסיה, שמעתי שחסידים מספרים; שבליובאוויטש (וכן כל הזמן) נדחקו לתקיעות, ולשמוע המפטיר מהרבי].

אני עליתי על הבימה, ור' מרדכי שוסטערמאן99, מכירי מאז, והוא הבעל קורא של הרבי, עמד שם. ר' מרדכי זז קצת, ואני נכנסתי להפנה השמאלית של שולחן הספר תורה. אף שאמרו לי שעל הבימה צריכים לעלות רק אלו שקוראים אותם להתורה, אבל אני שתקתי, וחשבתי: יהיה מה שיהיה, צריכים לעמוד. גם ר' יואל כהן ור' דוד ראסקין שעמדו למטה מהבימה, אמרו לי: שזה לא יעזור לי, והגבאים לא יתנו לי לעמוד פה.

לבסוף קראו את הרבי למפטיר. הרבי אמר המפטיר בכזה נועם ועריבות ובבכיות פנימיות, שלא יכולתי לעצור עצמי מדמעות. כיסיתי פני עם הטלית שלי, עם המחזור תחת הטלית, ודקרתי את גופי להחזיק מעמד, כדי שלא להתפרץ בקול בכיה, רק דמעות ובכיה חרישית. כל מלה ומלה מהפטרת חנה, ששמעתי מהרבי, החריד את כל גופי.

מכיון שחל יום א' דר"ה בשבת, לא היו תקיעות. אחרי התפילה, אמרו לי דוד ראסקין ויואל כהן: אתה חברהמן, אבל מחר לא תוכל לעשות את זה, מחר יהיה תקיעות.

למחרת, קודם קרה"ת, עליתי עוד הפעם על הבימה, ור' מרדכי זז עוד הפעם, ועמדתי על מקומי הראשון. אנשי הוועד המסדר אמרו לי: עכשיו עולים כל אלה שיש להם עליות. אחד אמר לי: יונגערמאן! אתה נמצא פה רק כמה ימים, וכבר בתוקף כזה, מה יהיה בעוד כמה ימים? אמרתי לו סתם: שלמתי בעד כרטיס. הוא אמר לי: אתה שלמת כסף? (והוא מהעשירים שנותן הרבה כסף) ואמר לי עוד הפעם: פה צריכים לעמוד רק אלו שיש להם עליות. אמרתי: לי ג"כ יהיה עליה. ושאל: איזה עליה? אמרתי: גלילה. ואמר: מה גלילה? בעד גלילה משלמים כמה אלפי דולארים. שתקתי, וחשבתי: אני לא יכול לשלוט בעצמי, לא ארד אלא אם כן יגרשו אותי בידיים או הרבי ירמז. כך עמדתי עד סוף הקריאה.

למפטיר קראו את הרבי, והרבי בירך את ברכת התורה. להגבה, כיבד זה שקנה הגבה למישהו מהאורחים. אח"כ אמרו לזה שקנה את הגלילה שיעלה, אבל הוא לא עלה. שאלו אותו: אתה רוצה לכבד מישהו במקומך, והוא מרחוק מרמז: כן. שאלו אותו: את מי אתה מכבד? אני לא הכרתי אותו, והראיתי לו על עצמי. שאלו אותו עוד הפעם, את מי אתה מכבד? והראה עלי. ונתנו לי גלילה.

מובן ששמעתי את ההפטורה מהרבי, ואת ההכנות לתקיעת שופר, למנצח. הרבי כיסה עם טליתו הקדוש את החבילות של הפדיונות, ובכה, ואמר הפסוקים וברכות של תקיעת שופר, והרבי תקע רק תקיעה ראשונה. אח"כ אמר את הפסוקים שלאחרי התקיעות.

אחרי מנחה הלכו עם הרבי לתשליך. זה היה כ"כ מרומם ונפלא, בסדר מופתי. ראשון הלך הרבי, אחריו הילדים, ואחריהם אנ"ש מכפר חב"ד ת"ו, ואחרינו כל הקהל, בסדר מופתי. השדרות של איסטערן פארקוועאי היו מלאים אנשים, אפילו אינם יהודים, וכולם הסתכלו על זה בהדרת הכבוד. דבר זה אין ביכולת לספר ההרגשים וההתעוררות וההתפעלות בכתב. אמרו שקירוב כזה שהראה הרבי אלינו עוד לא ראו אף פעם.

אח"כ היתה התוועדות, ונטלו ידיים להמוציא (כי אחרי ההתוועדות היתה חלוקת כוס של ברכה). ההתוועדות התחילה עם הניגונים: ניגון הג' בבות של הבעש"ט הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, כל זה היה כל כך מרומם. הרבי אמר את המאמר "יבחר לנו את נחלתינו" (את המאמר הזה חזרתי, על הכינוס של צא"ח בארה"ק בכ' חשון).

אחרי ההתוועדות, התפללו מעריב. הרבי עשה הבדלה, וחילק כוס של ברכה. היו תורים ארוכים, והרבי נתן לכל אחד כוסית, היינו ששפך להכוסית, כי לפני שנגשו אל הרבי נתנו לכל אחד כוסית ביד, וכשנגש, מזג הרבי לכוסו, ואמרו לחיים. היו כאלו שביקשו ברכות, והרבי ענה להם. הבחורים שרו כל הזמן, והרבי, בעת חלוקת הכוס של ברכה, עשה עם ידיו הקדושים, או עם ראשו הקדוש, ושרו בחזקה יותר.

במוצאי ר"ה אחרי חלוקת הכוס של ברכה, אמר הרבי, וזהו הלשון בערך (ראה שיחות קודש תשכ"ג עמ' 3):

דער אויבעררשטער זאל העלפן אז דער מתעשרת בסופה, וואס האט זיך אנגעהויבין גלייך נאך תקיעת שופר זאל עס אראפקומען בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים. און אזוי ווי פון ר"ה גייט מען אריין אין נייעם יאר, זאל מען אריינגיין בשמחה, און מען זאל ארויסגייען מר"ה בשמחה ובששון, און ס'זאל זיין (והתחיל בעצמו לנגן:) כי בשמחה תצאו.



99) תולדותיו בספרו "מזלאבין לניו-יארק" (כפר חב"ד תשנ"ד).