ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק ג. ימי המלחמה והמהומות[ftnref_1_I]

בתחלת קיץ תרע"ט באו ההיידאמאקיס (מחנות הפורעים) ימ"ש לזשיווטוב. וכבר נפל פחד על העיירה. באו כמה פורעים יחידים ואספו את אנשי העיירה ונתנו פקודות. א' מיהודי זשיווטוב אמר: אנו יכולים לרמוס את השקצים הספורים האלו אבל מי יודע מה יאמרו הגוים הסובבים עיירתינו. וכך התגבר הפחד על עיירתינו. ונתנו פקודות להביא להם כסף או אוכל או לעבוד עבודות, וקיימו מה שדרשו.

ואז היתה באוקריינה מלחמת אזרחים בין מחנות דניקין למחנות פטליורה ימ"ש, והתקרבו לעיירתינו זשיוווטוב. וגם היו מחנות קטנות של פורעים; טיוטוניק, סוקולוב, ובכל פעם באה אחרת. ולקחו את אנשי העיירה זשיוואטוב לחפור תעלות הגנה ("אקופעס") מחוץ לעיירה, ולקחו גם את אבא לחפירות. מחנת פורעים אחת הולכת והשנייה באה, וכל אחת שודדת ורוצחת. בכל יום רצחו יהודים, והפחד היה נורא. גם הרעב התחיל לתת את אותותיו. גם תושבי הגוים שבמדינתנו, האוקראינים, הידועים באכזריותם, הצטרפו אל הצוררים ימ"ש.

בתחלה הטילו מס גדול על קהילתינו, וכל פעם הטילו מס יותר גדול על קהילתינו וחייבו את הקהילה לאסוף בשבילם המס, ולא פשטו ידם בהרג. אבל אח"כ (והעיקר בחורף תר"פ) באו לזיווטוב צוררים נוראים הורגי נפש צמאי דם, והתחילו לעשות הריגות בעירתינו ובעיירות הסמוכות.

מזמן לזמן גברו הרציחות. בכל יום מחנה רוצחים אחד הולך ומחנה אחר בא. עיקר הרציחות היו ביום, אבל בלילה היו שותים וודקה ומשתכרים.

פעם בבוקר השכם, אני ואחי ישנו במטה תחת השמיכה, ונכנס רוצח אחד לביתינו עם רובה מזויין בידו, ואמר לאבא ולאמא שיעמדו, וכיוון את הרובה נגדם, ואמר להם (בצעקות גדולות כשכור): "תנו כסף, ואם לאו אני יורה בכם!". שאלתי את אחי (מתחת לשמיכה) אם הרובה הזאת יכולה לירות, והשיב בחיוב. נבהלנו ונפחדנו והתכרבלנו היטב תחת השמיכה. והרוצח צעק: "איפה הכסף". והיה לנו ארון (כמו תיבה) עם פתח למעלה (זהו הסוג של ארונות שהיה אז), והם הראו לו את התיבה. ופתח אותה, ולא היה שם רק פרוטות אחדות. התחיל לספור עד שלוש, ואמר שאם עד פעם השלישית לא יתנו לו אזי יירה בהם, וככה ספר שלוש פעמים שלוש, וכל פעם דחף את הורינו עם הקנה רובה לחדר אחר, עד שדחף אותם אל החדר שישנו בו, והמשיך לכוון את הרובה נגדם, וספר: אחת ... שתים ... שלוש ... ואמר: "הנה, אני יורה". ופתאום חטף את הרובה בידו, והתחיל לצעוק ולבכות, ואמר ברוסית "יא טאזשע סטראצאל" (- "אני ג"כ סבלתי"), ועזב את ביתינו ויצא לרחוב, ונגש לחלון בית השכן, וירה לתוך החלון. השכן ישב ליד החלון ועבד (הוא עשה "אימם" לנעליים היינו הכנות לנעליים, שהלביש על ה"אימם") ומקול היריה נסתם אזנו ופסק לשמוע ר"ל.

כיון שעיקר הרציחות היו רק ביום, אז כל יום היו ההורים עוזבים את הבית ומתחבאים באיזה מקום, ואת הילדים הקטנים שלחו לשוטט ברחובות. למרות שהיה חורף ושלגים, נתנו להילדים ללכת ברחובות, כי בדרך כלל לא עשו הפורעים שום דבר לילדים קטנים.

פעם היינו (אני, ואחי יוסף הי"ד, ועוד ילדים) באיזה בית, וראינו בעד החלון שהצוררים תפסו את אביהם של הילדים שהיו אתנו בבית זה, ואמרו לו לתת להם כסף, ולא היה לו, וחתכו אותו לחתיכות עם חרבותם על השלג. אח"כ כשהלכו הצוררים ימ"ש, יצאו הילדים הקטנים, וגם הבנים המבוגרים של ההרוג הי"ד, ואספו החתיכות והדם של ההרוג להביאו לקבורת ישראל.

פעם היינו הרבה משפחות ביחד עם ההורים בבית של א' השכנים, ואמרו שבאה מחנה אחת לא כ"כ רעה להעיירה, ויצאו אחדים מהבית החוצה, וגם אבי מורי ז"ל יצא. פתאום בא אבא בריצה אל הבית, ומהיד אצל הקיבורת שלו נשפך דם. חבשו את היד. ואח"כ סיפר: כי א' מהפורעים הכה אותו על ראשו עם חרבו, והגין על עצמו עם ידו על הראש, וקבל מכה מהחרב על ידו, ונמלט לנפשו.

בעירנו היה ביהכ"נ גדול וגבוה, ותחת הגג של ביהכ"נ, היתה תקרה מסותרת כמין כיפה, ואנשי העיר קראו לה "מקיף", והנכרים לא ידעו דרך מבואה. וכל אנשי עיירתינו התחילו להתחבא שם כשנתגברו הרציחות, ורק הנערים הקטנים השאירו בחוץ, ונתנו להם פרוסת לחם ושלחו אותם בחוץ להיוודע מהנעשה (כי לא בכל יום היו באים רוצחים), ומחמת שנערים קטנים לא היו רוצחים היו שולחים אותם להודיע לכיפה, אם צריכים לישב במחבוא, או שיכולים לחזור הביתה.

בעירנו היה איש א' בשם יענקל שהיה גר בבית הכנסת. פעם אחת באו מהרוצחים לעיירתינו, והנכרים שבעיירתינו סיפרו להם שכל אנשי העיר מתחבאים בבית הכנסת אבל אינם יודעים מקום המחבוא. והלכו הרוצחים לבית הכנסת, ועלו לעזרת נשים, ומצאו שם את יענקל. שאלו אותו הרוצחים: "היכן נמצאים היהודים" ושתק. וגערו בו שיאמר, ושתק. והתחילו להכות אותו, והוא לא התפעל, ושתק (ובכיפה היה נשמע כל צעד וצעד מעזרת נשים, ולכן רעדו כולם פחד מוות, וחשבו כי הגיעו ח"ו הרגעים האחרונים, וכולם מפילים תחינה להשי"ת במחשבותיהם שירחם עליהם). אח"כ אמרו לו הרוצחים: "עמוד וקרב אל הקיר, ואם לא תגיד לנו היכן המחבוא נירה בך", והוא קרב אל הקיר, והכין את עצמו שיירו, ואף הגה לא הוציא מפיו. והרוצחים התפלאו ממנו מאד, עד שנלאו והלכו להם. ובחסדי אל עליון ניצלה העיירה.

כך עבר כל החורף, מחנה עוברת, ומחנה באה. בסוף החורף בא לעיירתינו רוצח אחד -שמו סוקולוב ימ"ש- עם מחנהו, והוא עם מחנהו היו רוצחים איומים, ובעיירתינו לא ידעו שהוא מתכונן להגיע. כשבא לעיירתינו ,יצאו כל אנשי עיירתינו עם נכבדי העיר בראשינו לקראתו עם לחם ומים, וגם נשאו ספר תורה עמהם, ובקשו ממנו שיצווה על אנשיו שלא יהרגו אנשי העיר. כל זה הוטב בעיניו, וצווה שכל אנשי העיר יצאו עם משפחותיהם לרחוב הגדול, וגם אמר שכעשרה אנשים ודאי יהרגו כי עשרה מאנשיו יצאו לעיר. מיד נשמע שעשרה מאנשי העיר נרצחו הי"ד, וביניהם היתה גם אשת הרב דמתא ר' חיים ז"ל, וכך ניצלו מהרוצח הנ"ל.

בעיר טיטוב הסמוכה לעיירתינו, כשבא לשם הרוצח האיום הנ"ל ימ"ש עמדו נגדו צעירי הגברים, והרג כמעט את כל אנשי העיר הי"ד. טיטוב היתה עיירה דתית, וכל אנשיה היו יראי אלקים ושומרי תורה ומצוות בהידור. רובם היו חסידי טשערנאביל, והיו בו גם חסידים מגזע שאר תלמידי המגיד.

פעם באו ואמרו לנו שבאה מחנה צוררים נוראים. אז כולנו (כל אנשי זיוויטוב) לקחנו איזה דברים ולחם של סובין (שאפינו קצת מסובין שהתבקעה והתפרדה לחתיכות) וברחנו כולנו מהעיירה. הלכנו לשדות בדרך לא דרך. התעייפנו מאד, ולא ידענו לאן ולמה אנו הולכים. הילדים מבן שש ולמעלה הלכו רגלי. אני הייתי אז כבן שמונה ונפלתי מרגלי מטורח הדרך.

בדרך הילוכנו ראינו מרחוק, שמעיירת טיטוב עולה עשן שריפה עד לשמים. לבסוף נודענו שכל אנשי העיר טיטוב נקבצו לבית הכנסת והרוצחים שרפו את בית הכנסת של טיטוב עם יהודי טיטוב שהתחבאו שם, וזהו העשן שריפה שראינו. עיר טיטוב היתה בת שמונה אלפים נפשות ונשארו בחיים פחות משני אלפים, והעיקר יתומים קטנים. כה נאבדו כמה אלפים נפשות מישראל.

הלכנו והלכנו ונתעייפנו, ואמרו שכבר עברו הפורעים מעיירתינו, וחזרנו לעיירתינו.