ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק ה. שלטון הזדים

והנה אחרי הפרעות והשמדות נשארו הרבה יתומים ויתומות שהיו גועים ברעב ר"ל בעיירות הקטנות, והבולשביקים ריכזו אותם לערים יותר גדולות, ועשו מהם "פריוטין" (מוסדות נוער, בתי יתומים).

אז התחיל מגפת ה"יעווסקציה" (המחלקה היהודית) שהיו יהודים אנטי-דתיים קומוניסטים. והמטרה שלהם היתה להעביר בני ישראל מהדת. והם היו גרועים יותר מהקומוניסטים עצמם, כי כל מטרתם היתה להחריב את הדת. והם ניהלו את ה"פריוטין".

עיר ליפאוויץ היתה גדולה מהעיירות הסמוכות והיא היתה המרכזית שבהן, ואליה הביאו את היתומים מהעיירות טיטוב וכדומה שהרוצחים עשו בהן פרעות, ועשו מהם שני בתי יתומים.

בדרך כלל היתומים היו מבתים חסידיים, ובני רבנים ושו"בים וגוטע אידן. הילדים, אף שהיו קטנים מאד ושבורים מהריגת הוריהם (שראו בעיניהם), רצו ללכת לבית הכנסת להגיד (או שיגידו אתם) קדיש על ההורים שנשחטו ונשרפו ר"ל על קדוש השם. אבל המנהלים לא הרשו להם בשום אופן ועשו מהם צחוק. היתומים בקשו והפצירו בהם -בדמעות בעיניהם - שירשו להם לכל הפחות פעם אחת להגיד קדיש, אבל כל בקשותיהם והפצרותיהם היה לשוא ולא הרשו להם. רק האכילו אותם טריפות ונבילות, והרגילו אותם בכל מיני תועבות ופריקת עול.

היו גם ילדים קטנים כאלו שמרוב הסבל והצרות והפחדים שעברו עליהם שכחו את שמותיהם ושמות משפחתם. אמי מורתי היתה בבית ידידה, שבנה עבד בהבתי יתומים ("פריוט"), ובנה הביא פעם כמה ילדים לביתו, ושאלו אצלם את שמם ושם משפחתם ולא זכרו. וראה אחד מהיתומים את שם המשפחה "שפירא" ונזדעזע וצעק בבכי: "הנה נזכרתי, שם משפחתי: שפירא" (מסתמא היה ממשפחת הצדיקים (נכדי ר"פ מקוריץ) "שפירא"), וביקש בתחנונים ובבכי: "רחמו עלי והרשו לי ללכת להגיד קדיש בשביל הורי", אבל לא הרשו לו.

[ואמנם כעבור חמש עשרה שנה יצא קצף מסטאלין ימ"ש גם על כל אלו שהיו מקודם יעווסעקים נאמנים ואמרו עליהם שהם "טרוצקיסטים" "קונטורעוואלוציאנערן" כלומר בוגדים, וייסרו אותם בשילוח למחנות עבודת פרך ובשאר מיני יסורים קשים, וכבר לא ראו אור עולם יותר. וגם האסירים בבתי הסוהר שנאו אותם בתכלית השנאה ונקמו בהם. אבל לע"ע סבלו מהם].

אצל ביתינו החדש היה עומד בנין גדול מאבנים ואנשי העיר קראו להבנין "טאלמעד טוירע", מסתמא היה זה מקדם התלמוד תורה של העיר, אבל עכשיו למדו בו אידיש, ויתמי בעל הבית שלנו למדו בו. בערב כשבאו מה"טאלמעד טוירע" הלזו סיפרו לנו מה שהם לומדים שם והראו לנו את ספריהם וראינו שזאת הבית-שמד ר"ל של העיר ליפאוויץ, ושם משמדים לא רק את הילדים מהבית יתומים אלא גם את ילדי העיר.

גם נערי העיר הסתובבו ברחובות עיר בלי חינוך כל היום. והתפרקו והשתוללו.

בזמן ההוא התחילו לעשות מיני משחקים כאלו. כמו שקודם, הרוצחים הי' להם שמות (כמו: לבנים, ירוקים, כחולים, אדומים), ככה עשו מחנות של הנערים האלו וקראו להמחנות בשמות האלו. ונלחמו מחנה במחנה, אלו באלו, עם אבנים ומקלות. והיה מקרים שהוציאו מנערים את העינים עם זריקת האבנים. ושברו העצמות אלו לאלו. ומהממשלה היה ג"כ סיוע לזה. פעם בא חייל בולשביק עם רובה ולימד אותם לירות ברובה (המלחמה עוד נמשכה עם הפולנים), ולהנוער היה שמחה שמלמדים אותם לירות ברובה. כי כל המגמה היתה להרגיל הנוער בפריקת עול ובהפקירות.

לילדים דתיים נעשה אז ללכת ברחוב סכנה גדולה. כשהלכתי ברחוב ופגשוני הבריונים ושאלו אותי: לאיזה מהמחנות אני שייך, עניתי שאינני שייך לאף אחת. ואם אלה שפגשו אותי היו מהירוקים התחילו להרביץ בי כי אמרו שאני מהלבנים. ואם מישהו מהלבנים פגש אותי, אז היה להיפך. ואלה גם אלה הרביצו לי, בטענתם: "מדוע אינך מצטרף למחנינו". עד שנעשה סכנה לצאת להרחוב.

בחנוכה תרפ"א עשו אחת מפעולותיהם האנטידתיות, ועשו צחוק מנרות חנוכה ומאבי ז"ל ומכל המשפחה שלנו2. הלכו ברחובות עם כל התלמידים, קהל גדול, זקנים לבשו עניבות אדומות, ונערים וילדים, והלכו במסע נגד היהדות עם תלמידי בית ספרם. ציירו קריקטורות איך שאבי מורי לומד עם תלמידים, ועשו צחוק מהחדר שיש אצלינו ומהתורה ומכל עניני הדת ר"ל. זה היה פעם הראשון שבביתינו הרגישו סכנה חדשה לא רק על הגוף לבד כי אם גם על הנשמה. כשבאו לאמי מורתי וסיפרו לה מכל הנעשה אמרה: "אם שיתפו את משפחתינו עם הקב"ה והתורה ועושים מכולנו צחוק הרי זה זכות גדול בשבילנו".

המצב נעשה מסוכן. ובפרט להיות מלמד תינוקות. אנו לא למדנו לימודי חול, וגם את לימודי הקודש למדנו רק ביחד עם התלמידים שבחדר של אבא. אבל בשבילנו היה זה רק על קצה המזלג, לפי ידיעותינו.

ובזמן הזה נעשינו עניים, כי דוחק הפרנסה התגבר, ומי שעוד המשיך לשלוח את בנו ללמוד אצל אבא היה זה מסירות נפש אצלו, והרגיש שהוא עושה טובה גדולה, וזה החליש את המשמעת אצל התלמידים.

אח"כ אמרו שכל אחד מוכרח לשלוח ילדיו לבית ספר שלהם, עד שבאו ואמרו לההורים שאם לא ישלחו את ילידיהם, היינו אותנו, לבית הספר שלהם אזי יאסרו את ההורים. ואף שהיתה סכנה גדולה למי שלא שלח את הילדים לבית ספרם אעפ"כ ההורים שלנו לא שלחו אותנו לבית ספר שלהם.

היעבסיקציה עבדה את עבודתה. בבתי הכנסת כבר לא היה נוער, והם עשו חגיגות, כמו חגיגות של 1 במאי, ועוד כהנה חגיגות, יצאו לשדות ולכפרים במצעדים. גם אנחנו יצאנו כדי לא להראות מרדינו בגלוי, אבל גם ניצלנו את זה לצאת לחוץ ולשאוף קצת אויר זך.

בתקופה ההיא, עד ה1 במאי היה גשמים ובוץ ובפרט בעיירות קטנות שהבוץ הוא נורא. ובאותו יום ה1 במאי, היה יום בהיר ושמשי. אני הייתי עדיין ילד קטן. והם אמרו לי: "הנה, אתה מאמין בבורא עולם! תראה, עד היום איזה מזג אויר ובוץ היה, ותראה היום, איזה שמש!". ואף שהייתי ילד צעיר, חשבתי: אדרבה, מזה נראה שיש מנהיג עם איזה כוונה. אבל פחדתי לפתוח את הפה.

גם נעשה אז חבורת פועלי ציון. ובהתחלה לא ידענו מגמתם האמיתית, ונמשכנו להחבורה, אבל תיכף נודע לנו שהם ג"כ נגד הדת כמו כולם. ואדרבה אצלהם היה יותר גרוע, כי הראשונים הצעירים לא ידעו כבר כ"כ אודות עניני דת, רק סתם בורים, וחרפו בלי דעת, אבל אלו האחרונים היו ממשפחת משכילים, והמנהיגים האמתיים שלהם (שעשו מגמתם בסתר) היו גדולים ולימדו אותם איך לפתות את הנוער שעוד מחזיק קצת בדת ואיך להתווכח ולהקשות קושיות על התורה והמצוות.

לבסוף, אלו האחרונים מסרו עצמם להיעבסעקציה, והמצב נעשה מאוים. סבלנו מעניות ורעב, והשמצה ובדידות, ושעמום. הפכו את משפחתינו ל"לישענציעס",3 זאת אומרת שהיה אסור לנו להצביע בבחירות ולקחו מאתנו את כל זכויות האזרח. אבל המשמעות האמיתית היתה שמפקירים את משפחתינו ח"ו להיות הפקר לכל המתנפל עלינו, ואסור לנו לערער על הפגיעות בנו, ומפקירים את דמינו ח"ו ה' ישמרינו. ודעת לנבון נקל משמעות ההפקרה כשהנוער משתולל ה' ישמרנו. ולא היה במה להתעודד כדי להחזיק מעמד, וכמעט שהגענו ליאוש, כי אפילו הבודדים שראו אותם בשבת בבית הכנסת התחילו להתמעט הלוך וחסר.

בכלל בליפאוויץ היו מקודם הרבה משכילים, ועכשיו גילו פרצופם האמיתי, בז'יוויטאוו ובטיטוב ועוד כאלו עיירות קטנות לא היו הרבה משכילים.

הרבה משפחות העתיקו מושבם מליפאוויץ. מי שהיה לו קרובים עשירים בחוץ לארץ ששילמו בדולארים בעד כרטיסי נסיעה באניות נתנו להם התירי יציאה מרוסיה. כי היה דוחק להממשלה בדולארים, ולכן נתנה הממשלה היתר יציאה אם הקרובים שילמו בדולארים. ומשפחות אחרות בעלי יכולת קצת, העתיקו מושבם לערים הגדולות. ובליפאוויץ נשארו רק משפחות עניות ופשוטות. אז התחילו למכור הבתים להריסה, בשביל עצים לבישול ולחימום הבתים, ונעשו חורבות.

ישבתי בבית, ואז התחלתי לקרוא ספרים מיושנים בלה"ק (ועברית), שעוד יכלו למצוא אז, כמו דברי ימי ישראל וספר יוסיפון (כי ללמוד גמרא לא יכולתי לבד), ובזה ביליתי את זמני כדי לצאת מן הבדידות. קראתי גם כל מיני "שמות" מספרים שמצאתי בלשון הקודש. ובספרים הלללו היה ג"כ כאלו שהיה בהם כדי לקלקל המוח באמונה וביראת שמים. הרוב מרובה על המיעוט.

ואז התחילו אפילו יהודים דתיים לשאול אותנו ואת ההורים: "מה יהיה התכלית מכם", וכל זה שבר את רוחי מאד. בחגים הסתכלו עלינו (כפי שמסתכלים באנשים משונים) כשאמרנו את הפיוטים שבמחזורים. ואפילו המתפללים הסתכלו עלינו בחצי צחוק. ואפילו הזקנים התחילו מקוצר רוח ומעבודה קשה לעזוב את הדת.

אח"כ התחילה הממשלה להכריח משפחות עם ילדים קטנים להעתיק ל"בירוביודזשאן" (מקום רחוק ושמם, בירכתי המזרח הרחוק, על יד גבול סין) לעבוד שם ביערות. הוצרכו לעמוד שם בתוך שלולית מים, ולכרות עצי היערות, להעמיס אותם על קרונות משא, ולשלוח אותם למרכז רוסיא. וגם לבנות מהם בתים, בתי מגורים. היו שם כאלה זבובים שהביאו מחלות נוראות ר"ל, וגם היה שם רעב גדול [את כל זה שמעו אח"כ כשמישהו הצליח לברוח משם]. והממשלה הכריחה יהודים מהעיירות הקטנות באוקראינה לנסוע לשם.

סטאלין ימ"ש רצה לשלוח לשם כל היהודים ולעשות געטא. והם הכריחו לזה עם כל מיני אמתלאות. מתחילה בפה רך - בתעמולה גדולה, ואח"כ בע"כ. שלחו לשם הנשפטים לשילוח לסיביר הרחוק, או אם החליפו למישהו מהנשפטים שילוח במקום להמית ביריה. מילאו קרנות עם יהודים לשם, ואמרו להם ולכולם שהולכים לעשות "יעברעיסקא אוטונומיה" - אוטונומיה מיוחדת בשביל יהודים (א אידישע מדינה).

גם היעבסעקציה באו לשם, והדפיסו עתון אידי בשם "עמעס", ועשו תעמולה גדולה לנסוע לשם. הרבה משפחות שחיו בדוחק נתפתו, ואלו שלא עזר התעמולה שירצו לנסוע, שלחו אותם בכל מיני אמתלאות. הנסיעה לשם עם רכבת הנוסעת יומם ולילה, נמשכה אז כארבעים ימי נסיעה.

היתה סכנה למשפחות עם נערים קצת מבוגרים. ככה נעשה המצב קשה, והיו נסיונות גדולים לקיום תורה ומצוות, ובכל זאת ב"ה ות"ל שהשי"ת הציל אותנו ועזר לי להחזיק מעמד.

בשנת תרפ"ג בתחלת החורף עברנו דירה. בשכינות להקלויז שאצל הבאשטון [=חלקה  גדולה של אדמה עם עצי בר]. שכן אחד שלנו היה בונדור, שהיה עושה חביות עץ, והיה איש דתי וטוב. אז באו תלמידים אל ביתינו ללמוד אצל אבא, כי אנשים היותר יראים שהחזיקו עוד ביהדות, נתנו את ילדיהם לאבא ללמוד בחדר, ובבית שלנו היה חדר גדול של הרבה תלמידים.

על חנוכה עשינו עם אחי הגדול ממני, חנוכה קוויטליך. הלכתי עם אחי בכל יום להתפלל ולהגיד הלל, ובבית בערב (אחרי שאבינו בירך על הנרות חנוכה ואמא עשתה לאטקעס) שחקנו בקוויטלאך.

באותו זמן (שנת תרפ"ג) היה הרעב נורא. ומהממשלה חילקו אז אוכל (ומסתמא קיבלה מהדזשוינט). וחילקו אוכל מבושל, וחתיכת לחם, עם בשר מבושל. ובשביל החתיכת לחם עמדו בתור לקבל את האוכל. הבנים של בעל הבית שחילק את האוכל, בתור פקיד הממשלה, למדו בהחדר שלנו, ולכן לקחנו הלחם כמעט בלי תור.

אחרי חג הפסח עברנו דירה, ושם היה לנו יותר תלמידים. באותו זמן, אחי ר' יוסף ע"ה התחבר עם הילד מרדכי בן הרב שלמה שטרנברג4, ומלמד א' לימד אותם גמרא ופירש"י ותוספות. באותו קיץ, חגגו את הבר מצוה של הבן יחיד של הרב שטרנברג, ואחי ישב ליד חתן הבר מצוה עם המלמד שלהם.

כנראה שבגלל המחלוקת אז בהצמרת של המפלגה הקומוניסטית בסוף שנת תרפ"ד עם טרוצקי, הושקטה קצת הרדיפה של הדת.

בתשעה באב תרפ"ד הלכנו אני ואחי ובן הרב שטרנברג לבית החיים בליפאוויץ. זה היה רחוק מהעיר, והדרך עבר על כבישים כפריים. זה היה הטיול הראשון והאחרון שלי עם נערים דתיים.

בחורף תרפ"ה עברנו עוד דירה, ובסוף השנה העתיק הרב מליפאוויץ לקיעב. אז התחילה היעבסעקציה ימ"ש לעבוד ולפעול בכל תקפה. החדר נתקטן אצלנו, ונתמעטו התלמידים, והתחילו לפחד. התחילו לעשות וויכוחים אודות הדת. שבא  אחד מהמרכז, מהיעבסעקציה ומהמפלגה, וקראו את הרב להתווכח בפומבי אודות הדת. כשהרב העתיק את מושבו מהעיר, נעשה הדיין במקום הרב, וכשקראו אותו ללכת להמועדון של העיר לא רצה או עשה עצמו חולה ובמקומו הלך כזה שהיו דעותיו גרועות [וכשראה פעם איך שאבי לומד אתי מסכת קידושין, התנפל עליו בבית הכנסת וצעק: איך מבלבלים את המוח אצל נער קטן עם ענינים כאלו. וכשנסעתי לקיוב ללמוד בהישיבה קטנה התווכח עמי בפני קהל הנוסעים אודות דת5. וכששתקתי כל הזמן אמר להקהל: לא יכולים לעשות עמו שום דבר כי אינו רוצה אפילו לשמוע], והוא עמד בהוויכוח והתיימר לייצג את הדת. ואני ג"כ הלכתי לשמוע את הוויכוח.

בתחלה דיבר היעווסעק בפני הקהל, והיה קהל גדול והרבה בני נוער, והייעווסעק דיבר נגד הדת בדברי צחוק והיתול ר"ל ושאלות של כפירה. אח"כ דיבר קצת המשכיל מליפאוויץ, וכמעט שהודה להיעווסעק, אך סיים שאעפ"כ הדת טוב כדי להחזיק את הנוער שלא יתפרעו. ובזה נגמר הוויכוח. וזה יצא כאילו שהייעווסק ניצח. וזה שבר את לבי ורוחי, ולא מצאתי מנוחה לנפשי.

בחוץ ברחובות השתובבו והשתוללו הקומוסמול והפיאנערן, והבתי כנסיות התחילו להתרוקן. רק בלילי שבת היו מתפללים בביהכ"נ, ואחר התפלה היה מישהו מספר חדשות מהעתונים.



2 ) אודות המסופר כאן ראה גם "תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית" עמ' לג-ד.

3 ) אודותם ראה "תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית" פרק מ.

4 ) ליפאוויץ עת"ר - בני ברק תשנ"ב. למד בתו"ת בנעויל ובחרקוב. בתש"ו יצא מרוסיה. משנת תשכ"ג בבני ברק.

5 ) כפי שיסופר לקמן.