ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרונותי - פרק ו. מלחמת קיום

בזמן ההוא בהשגחה פרטית נעשה דבר חדש:

כיון שהממשלה לקחה את כל הקרקעות מהפריצים והרגו את הפריצים או שלחו אותם לסיביר ולא היה מי שיעבד את הקרקעות, התחילו לחלק את הקרקעות לקומסומול או איזה מיוחסים אחרים שיעבדו את הקרקעות לעצמם זמנית.

להבעל הבית שלנו ששכרנו אצלו את הבית היה שני בנים. או שהיו קומוסמולים, או לפי שאביהם היה חולה גדול וכל ימיו היה חייט שבזמן ההוא היה נחשב לאיש חשוב, נתנו לבניו חלקת אדמה מחוץ לעיר. והבנים לא יכלו לעבד את האדמה לבד, והציעו לאחי שיעבד אתם ביחד את האדמה ואח"כ יחלקו ביניהם את היבול.

זאת היה טובה גדולה עבורנו. כי היינו ארבעתינו אני ואחי יוסף ושתי אחיות; אחי היה בן 16, אני הייתי בן 13, אחותי שרה יהודית בת 11, ואחותי רבקה בת 9. אחרי פסח יצאנו כולנו לעבוד את האדמה, זרענו תפוחי אדמה וקצת מלפפונים ועוד. עשינו בהחלקה סוכת שומר, שם ישבנו קצת לנוח מהעבודה ולאכול. היה זה קיץ נחמד בשבילנו, בבקר השכם יצאנו לעבודה, וכל היום היינו בשדה. זה היה כל כך נחמד, אחרי כל הרדיפות האלה והפחדים, לצאת החוצה ולא לפחד מהפוחזים והאנטידתיים.

באותו הזמן נתמעטו התלמידים מהחדר של אבא, וכבר היתה סכנה, כי בכלל התחילו כבר לאסור אנשי דת ולשלוח אותם לבית סוהר לוויניצא. אבא התחיל ללכת אל הבתים ללמוד עם כל ילד וילד לחוד בביתו בערב. ראשית כל פחד ללמד אותם בצהרים, ושנית כי הרבה כבר הלכו להבתי ספר שלהם. האחיות של הילדים התווכחו כבר וצחקו: בשביל מה צריכים ללמוד תורה.

עבודתינו בשדה שיכחה מאתנו את הצרות. גם היינו עייפים מהעבודה, וכשבאנו הביתה רצינו לנוח. במשך הזמן התחלנו להביא חלק של תפוחי אדמה החדשים, מזה שצריכים לדלל [כלומר לקחת מהאדמה קצת תפוחי אדמה קטנים בשביל לתת מקום להנשארים להתפתח ולגדול, וזה נקרא דילול], ואמא ע"ה כבר בישלה מהיבול שלנו. גם לקחנו לפעמים קצת מלפפונים והבאנו הביתה, שזה כבר היה דבר יקר. ככה הקלנו קצת חיינו הגשמיים והעיקר הרוחניים, שיכולנו להחזיק מעמד להניח תפילין ולאכול כשר ולשמור שבת.

לקראת סוף הקיץ תרפ"ה נעשה המצב ביהדות נורא. ממש פחדו וסבלו מהשכנים, והיינו הפקר לכל המתנפל עלינו. ובכל זאת ב"ה שהחזקנו מעמד.

לחורף תרפ"ו עברנו דירה לביתו של ר' לוי השו"ב. ושם היה מרתף, ומלאנו את המרתף עם תפוחי אדמה מהיבול, והיה לנו אוכל על החורף, וחג הפסח.

בחורף התחלנו אני ואחי לסחור עם ביצים. קנינו בהשוק אצל הנכריות ביצים ומכרנו להטרעסט (חברה ממשלתית) ששלחו הביצים לחוץ לארץ. מקומינו היה כבר בין הגוים והגויות שהיו מוכרים את הביצים, אבל הכל היה כדי להחזיק מעמד.

אחרי פסח עברנו דירה; וכבר כתבתי שהתחילו למכור בתים בשביל הריסה כדי למכור העצים להסקה. רבים מנערי העשירים מאלו שעוד נשארו בליפאוויץ התחילו ללכת אל הנפחים והפחחים ללמוד מלאכת נפחות ופחחות כדי להקרא בעלי מלאכה, אבל עקרו עצמם מהדת, והיתה סכנה להכנס בתוך חבורה כזו.

אני ואחי התחלנו ללכת לחפש לקנות בקבוקים ישנים מהבתים ולנקות אותם ולמכור להחנויות שמוכרים סודה ועוד. גם לקחנו בלון גדול של מי סודה עם גז, ונסענו על יריד לכפר, ומכרנו כוסות גז. לבסוף עשינו חשבון, ונתברר שלא הרווחנו כלום. או שרימו אותנו, ולא נתנו לנו בלון מלא, או שהגוים לקחו וגנבו ולא שילמו.