ספריית חב"ד ליובאוויטש

זכרון לבני ישראל - פרק יא

שנת תרע"ו

הנסיעה מליובאוויטש - מגפת אסכרה - ההתייצבות לצבא - עצת אדמו"ר לנסוע לרד"צ - המאסר והשחרור

התקרבותו של מלכות אשכנז לגליל רוסיא הלבנה הפילה אימה 99, ראשית מלכות רוסיא הרשעה לקחה משכנות את מנהיגי ישראל אשר בסביבות מערכות המלחמה, כי שונאי ישראל הלשינו שהיהודים מרגלים עבור האשכנזים והדומה, ונעשה המצב, אשר כ"ק אדמו"ר נבג"מ וב"ב הוכרחו לעזוב את ליובאוויטש.

בשמח"ת שנת תרע"ו, בהתוועדות שבביתו קודם הקפות, דיבר הרבה אודות מדינת אשכנז ומלכה הרשע ווילהעלם 100, אמר: זה אחת ושלושים שנה שאני מכיר אותו, הוא עמלק, אחריתו עדי אובד. צרפתים הם בעלי תאוות, אפריקא הם ממוצע בין בעל חי למדבר, אבל האשכנזים הם אפיקורסים עמלקים.

ההתוועדות נמשכה כל הלילה ולא הלכו להקפות (בלילה השניה, משמע"צ לשמח"ת).

אחר חג הסכות התחילו לעשות הכנות לנסיעה. עשו ארגזים של עץ מנסרים עבים עבור הספרים. ובש"ק פר' וירא אמר כ"ק אדמו"ר נבג"ם המאמר ע"ד מדריגות בחולת אהבה, בהמשך להמשך של בשעה שהקדימו שהתחיל בחה"ש שנת תער"ב. וביום א' ט"ז מ"ח עזב כ"ק אדמו"ר נבג"מ וב"ב את ליובאוויטש.

אני עמדתי בפרוזדור שבתחלת הכניסה לבית כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ. לידי עמד הסופר המצויין הווח"ס ויר"א ר' משה ראזנבלום, ואמר: רבי מיר זאלען זיך זוכה זיין זעהן אינגיכן. ואמר אדמו"ר נבג"מ: איך האף אויף פסח אי"ה.

[לפועל נשאר בראסטאוו, ובב' ניסן תר"פ נסתלק].

כ"ק אדמו"ר ומשפחתו התעכבו משך זמן בעיר אריאל, שהיא כעשרה שעות נסיעה במסלת הברזל מתחנת רודניא 101.

אך כפה"נ לא החליטו להתיישב שם. כפי מה ששמעתי, שזה הי' לא רחוק כ"כ ממערכות המלחמה (והחשש הי' פן יקחו משכנות ממנהיגי ישראל, כדי שהיהודים לא ימסרו לאשכנזים את מחנה הרוסים. כ"כ היתה אז שנאת ישראל ברוסיא).

אחרי ישיבתם שם איזה שבועות נסעו להתיישב בעיר ראסטאוו על נהר דאן. גליל דאן הי' מושב הקזקים.

בנסיעת אדמו"ר מליובאוויטש, פנה הודה פנה זיווה.

* * *

בחורף תרע"ו אירע בעיר מגפת אסכרה ר"ל (נק' סקארלאט פיבער) בילדים.

זה היה קשור כנראה למה שבסבת המלחמה גזרה הממשלה שלא למכור יי"ש כנ"ל, והתחילו לעשות יי"ש באופן פרימיטיבי (הערלים, ולהבדיל גם יהודים), ע"י מכונות בזעיר אנפין (קטנות).

זה גרם יוקר על לחם ומיני מזון, כי היו עושים את היי"ש מהמינים הללו, והממשלה ענשה ע"ז בתוקף. גם פיחדו, שכאשר הערלים ישתכרו יעשו פרעות ביהודים. הרב דמתא, מוהר"ר דוד יעקבסון ז"ל, הכריז חרם בעיר נגד זה.

הי' חשד על איזה איש פרטי בזה, ואינני זוכר מה אירע עם האיש שחשדוהו, רשום בזכרוני שגם הוא נענש.

אך בינתיים התגברה המחלה הנזכרת והיו מתים בכל יום.

גם מהישיבה מת בחור אחד, שמו הי' אהרן (איני זוכר שם משפחתו) מעיר האמעל. אנחנו הבחורים ישבנו אצלו כל הכ"ד שעות. ביום פטירתו הי' הרופא אצלו בבוקר, אך לעת ערב הורע מצבו וקראו את הרופא, שנבהל מהמצב. הוא נתן רפואות אבל לא הועילו. הוא אמר לנו: ילך זה העומד לנגדי. ולא ראינו שום איש. אח"כ שחל"ח. קראו לאביו ובא, ונקבר בליובאוויטש.

גם באה אשה אחת מקלינצי 102, ששני בניה למדו בתו"ת, ואחד מהם חלה במחלה הנ"ל ואח"כ נתרפא מהמחלה. היא היתה מעוברת, ילדה זכר ועשינו הברית מילה. אמנם איזה ימים אחרי הלידה נפטרה האם.

בחורף הנ"ל לא הסיק הבלן את המרחץ, לחמם את המקוה. המקוה הי' ע"ג מעין, וגם לא הי' זכוכית בכל החלונות, והי' פשוט קרח על הרצפה. המים היו נמוכים והיינו הולכים למקוה וטובלים בשכיבה.

פעם בא אדמו"ר לליובאוויטש, בלי הודעה מוקדמת, להיות על האוהל. הוא הלך למקוה וראה את המצב הנ"ל, ותיכף בו ביום קרא לבלן וסדר שיחממו את המקוה.

* * *

בסוף חורף תרע"ו נסעתי לראמען, בקשר להתייצבותי למבחן בקיץ תרע"ו, שם הי' גם חברי שמואל קדיש ברטנובסקי והייתי אצלו. גם התמים פרץ מאצקין הי' שם, ועוד איזה בחורים.

אז קראו לבקור נוסף גם את אלה שיש להם כבר כרטיס לבן (פטור מהצבא) ואינם ראוים לעבודת הצבא, ובא לצורך זה גם התמים הענדל האלפרין מפלעשצעניץ (בנו של השו"ב השני של פלעשצעניץ, בנוסף לאביו של חיים ליברמן).

פעם ישבנו במסבת התוועדות בביתו של התמים שמואל קדיש ברטנובסקי, והצענו להענדל הנ"ל שיסע לעיר מירגאראד (שאינה רחוקה מראמען) להתייצב שם, וישנה את טעמו כדוד המלך אצל אבימלך, וברכנו אותו שיסע צלחה. ליום המחרת חזר אלינו עם אישור הכרטיס הלבן.

אח"כ נסעתי משם לביתי, ובקיץ תרע"ו הוצרכתי להתייצב.

יראתי להתייצב במחוזי בעיר ביחאוו (מפני שחשדוני שעשיתי בידי חסרון בגופי ע"מ להפטר מעבודת הצבא), והתחלתי לחפש מקום אחר להתייצב שם.

היות שזה הי' באמצע המלחמה העולמית הראשונה, היו הנקראים לעבודת הצבא להתייצב לפני הקאמיסי' במקום שדרו שם.

(בשעת שלום היו צריכים להתייצב במקום שהיו נכתבים, היינו במקום מגורי אבותיו או אבות אבותיו, והיינו שלפעמים אחד נולד בעיר אחת ואח"כ העתיק מושבו לעיר אחרת, אבל כיון שהוא נכתב בערכאות בעיר שנולד בה הי' הוא ודורות הבאים אחריו שייכים להעיר ההיא.

[ברוסיא היתה זאת בדיחה בין היהודים: נולדתי בעיר זו, נכתב אני בעיר שני' וגר אנכי בעיר שלישית].

אבל בשעת מלחמה יכלו להתייצב במקום שדרים בו עתה, ולכן נסו האנשים להתייצב במקומות שונים שלא מדקדקים בהם כ"כ, ובמקומות ששרי הקאמיסי' לא הי' אצלם נטי' לא טובה ליהודים, או שהיו שומעים הקול שבעיר זו הקאמיסי' היא טובה, היינו שלוקחים שוחד.

והיו צריכים עכ"פ להראות הוכחה שגרים עתה בעיר שרוצים להתייצב שם).

בין העיירות שהיו נוסעים אליה בשנה ההיא היתה העיר קאנאטאפ פלך טשערניגוב, תחנה אחת אחרי התחנה המרכזית באחמאץ בדרך ההולכת לקיוב.

נסעתי לשם, ואח"כ בא לשם גם אבי מורי ז"ל, ונסינו להוודע מהמצב. נודע לנו שהמצב לא טוב, כבד מאד להשיג הוכחה שאני דר שם, וזה תלוי בהוצאות רבות ובכובד, וגם אחרי קבלת הוכחת הדירה שם כרוך הענין בהוצאה רבה. והוכרחנו ללכת משם חזרה לביחוב.

כיון שמוכרחים היינו להיות ביום ב' שבשבוע הבאה בביחוב, ע"כ נסענו מקאנאטאפ ביום ו', ובמשך היום (זה הי' בחודש מאי, שהיום הוא ארוך) באנו קודם הדלקת הנרות לתחנת מאקאשין, ואתנו נסעו עוד אנשים שנסעו רובם למטרה אחת הנ"ל, וסרנו לאכסני' סמוך לתחנה; ואז ראיתי הפשיטות אצל היהודים, לרדת ממסלת הברזל בלי שום ספק און איבערטראכט.

[עמנו הי' הרב דעיר יוראוויץ פלך מינסק, לערך בן ארבעים וחמשה שנים (כפי ששמעתי בהיותי בארה"ב, נתקבל לחתן אצלו ידידי התמים ר' דוד ליברמן מבעליצע).

בש"ק הי' מנין והי' מאכלים כיד המלך. והיות שהפאיעזד (הרכבת) נסע במוצש"ק מיד אחר צאת השבת, ע"כ הורה הרב הנ"ל, שנאמר הבדלה על התחנה, והיינו שהמשרתים אינם יהודים הביאו את החפצים עד התחנה, ועל התחנה אמרנו אתה חוננתנו כחצי שעה אחר השקיעה, ואח"כ ברכבת גמרנו את התפלה.

כ"ז הי' תמוה אצלי, ונרשם בזכרוני].

עמדתי לבקור במחוז ביחאוו ישן. הם שלחו אותי שנית להפלך בעיר מוהילוב על נהר דניעפער, ושם שלחו אותי שנית לבית החולים לבדיקה. הרופאים כבר ידעו את מצבי, ונתנו לי כרטיס כחול (בלוי), זה הי' נקרא ברוסיא ראזריאד אפאלצעניעץ מספר 2 103.

כשנתנו לי את הכרטיס הכחול 104, הביא פקיד הממשלה את הנייר לביתי. אני הייתי נחשב מאלו השייכים לשנת 1916 למספרם, אשר קראו כבר את הכחולים השייכים לשנה הזאת לעבודת הצבא. שאלנו את הפקיד מה עלי לעשות ולא ידע מה להשיב.

כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ הי' אז במעון הקיץ בעיר סלאוויאנסק, שם היו נמצאים מעייני הרפואה והיתה ידועה ברוסיא למקום מרפא.

סלאוויאנסק היתה רחוקה מהעיר חארקאוו לערך שש שעות במסלת הברזל, ולערך מרחק כזה מעיר רוסטוב.

בדעתי הי' להסתדר בתור רב בעיירה קטנה הסמוכה לזוראוויץ, היא היתה נקראת זוראוויץ חדש (ניי זוראוויץ) והיתה רחוקה שלשה וויארסט מעיר זוראוויץ.

נסעתי לכ"ק אדמו"ר נבג"מ לשאול עצת קדשו, והוא הי' מראשי המשתדלים אז שיתנו חופש מהצבא לרבנים ומשמשים בקודש [כשבאתי לשם הי' שם אז גם הרה"צ ר' משה'לע והרב ר' מ"ל לאקשין ע"ה]. כ"ק אדמו"ר לא הסכים ע"ז ואמר שאסע לעיר טשערניגוב אצל הרד"צ ז"ל חן.

נסעתי הביתה ומביתי נסעתי לטשערניגוב. הי' זה חסד עליון בדרך למעלה מהטבע, שבכל הדרך לא שאלוני אודות תעודתי (פאספארט).

באתי לעיר טשערניגוב לערך בחצי מנ"א. הי' שם סענדער יודאסין (רב ביפו-תל-אביב), זעליג קאחאנאווער (אראנאוו), משה יוסף גאטליב וגם ברוך פוטערמאן.

כשבאתי לשם התאכסנתי אצל מר גאלוב, איש אחד זקן מתושבי העיר.

הי' עלי להרשם בפנקס הביתי, להודיע למשטרה מקום דירתי (עפ"י חוקי מדינת רוסיא, כל אזרח צריך להודיע מכל דיירי ביתו במשך כ"ד שעות מאת בואו), אבל אני בידעי שהניירות שלי אינן כראוי, השתמטתי מלתת הניירות לאכסניא שלי.

פעם אחת היתה מאביליזאציע, שקראו את הנולדים משנים הקודמות, ונתתי הניירות שלי לבעל האכסניא שלי.

זה הי' ביום אחד בחצי אלול לערך, ובא חזרה עם שוטר אחד, ואמר שקוראים אותי, מפני שהניירות שלי אינם כראוי.

מובן שהם פקדו עלי להתייצב תיכף (בקבלי חזרה את תעודתי) לבחינה שנית, וממילא סגרו אותי במאסר של אסירי בוגדי המלחמה במאסר צבאי, עבור החטא של נעדר מלהתייצב לצבא (הנקרא דעזערטיר).

תיכף נתוודע לחבריי הנ"ל מקום מאסרי והביאו לי אוכל ותפילין.

בתחלה התחילו האסירים להתלוצץ עלי, בחור דל בשר צנום עם חתימת זקן, אבל ההשגחה העליונה סבבה, שבאותו יום סבבו בשוק ובקשו תעודות (פאספארטן) מכל האנשים, ובין אלה שלא הי' בידם תעודה בכיסם, ותפשום והביאום למאסר, הי' אברך אחד בחתימת זקן, שהושיבוהו ג"כ בחדר שישבתי שם.

הוא ניגש אלי ואמר: ניכר שאתם תלמיד ישיבת ליובאוויטש. אמרתי לו: כן הדבר, ומי כבודו? והשיב לי: שמי דובער דאווזיק. בליובאוויטש נקרא בערל טשערניגאווער 105.

בראותו את הנהגת האסירים עמדי, גער בהם ואמר: עם מי אתם משחקים, האם הוא דוגמתכם? הלא הוא איש דתי. הוא עתיד להיות רב. עליכם לנהוג בו כבוד. אם תפגעו בו אקרא לפקידי הממשלה הצבאיים ויענשו אתכם.

שם ישבו אסירים שהרגו נפשות ובורחים משדה המלחמה וכו' ויראו מאד לנפשותם, ולא עשו לי מאומה.

טעמתי מעט טעם בית האסורים. לא לכל האסורים הי' מקום לישון, והיו צריכים לישון על הרצפה, ורק לאחדים הי' מטה שולחן או ספסל. מהאוכל שלהם לא נהניתי ולא טעמתי. הביאו לי מה לאכול. על נקיות (צרכים) היו הולכים בתוך החדר בכלי אחד עבור כל האסירים, ופעם אחת או ב' פעמים ביום היו שני אסירים מוליכים את הכלי לבית הכסא. פעם אחת או שתי פעמים ביום הניחו לצאת מבית הסוהר.

במשך הארבעה ימים (מיום א' אחר הצהרים עד יום ה' אחר הצהרים) לא ידעתי מאומה את אשר נעשה אודותי.

ר' מרדכי פאליי הי' מנכבדי העיר [זכרתי שמו בקשר לבחירות לועידת הרבנים בשנת עת"ר בפטרבורג, בפקודת הממשלה לדון בעניני דת, שחפצו לעשות שינוים וגזירות, וכ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ סעד אצלו סעודה אחת - בעת שהי' בטשערניגוב, בתעמולה להבחר מהפלכים מוהילוב וטשערניגוב]. היתה לו הכירות עם שרי הממשלה, ועפ"י בקשת הרד"צ נבג"מ (שהי' דר בשכנותו) השתדל בזה בכל יכלתו, ובש"ק בוקר ביקש אותו שנית שילך לשר בענין זה, וסוכ"ס פעל אצלם.

חבריי ידעו מהנעשה וחכו [ביום א'] אצל בית הסוהר, מחוץ לחצר בית הסוהר, עד שיצאתי, כי ידעו שעלי לצאת מבית הסוהר. זה הי' אחר חצות היום, לערך בשעה אחת.

הלכנו תיכף לבית הרב הרד"צ נ"ע, כבר היתה השעה השניה אחר הצהרים, וראינו דרך חור המנעול בחדרו שהוא מעוטף בטלית ותפילין ומסיים פרק איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל. שתה כוס חלב ואח"כ התפלל מלה במלה מתוך סדור תפלה למשה (של הרמ"ק), והעביר באצבעו בהדגשה. ניכר הי' שמכוון לכוונות הכתובים שם. שהה לערך שעה וארבעים מינוטין עד אחר נפילת אפים.

ניסינו במנעול של הדלת והרגיש, כי הוא ידע ג"כ שעלי לצאת לחפשי בזמן הנ"ל. תיכף פתח הדלת ובשמחה לבבית קבל אותי ושאלני איך הוא המצב, וסיפרתי לו שעמדתי על בחינה אצל רופא ואמר שצריך אני לעמוד למבחן לפני ועידה (קאמיסיע), ועמדתי לפני הועידה בש"ק ות"ל יצאתי לחירות בבילעט לבן.



99 את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 35, אביב תשכ"ח, בחלק האנגלי עמ' 13).

100 את האמור לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 62, חורף תשל"ה, בחלק האנגלי עמ' 17).

101 מצד אחד של ליובאוויטש, במרחק כ-20 וויארסט, היתה תחנת הרכבת קראסניא, שתי תחנות מעיר ארשא, ומרחק כזה לערך מעיר סמאלענסק, בדרך ההולכת מבריסק למוסקבא.

ומצד השני של ליובאוויטש, במרחק כ-15 וויארסט, היתה תחנת הרכבת רודניא, תחנה הסמוכה לוויטעבסק כשתי שעות, בדרך ההולכת מריגא לאריאל.

102 את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 35, אביב תשכ"ח, בחלק האנגלי עמ' 14), ומוסיף שם, שכעבור כמה שנים עבר דרך עירם ופגש שם את האחים.

103 ברוסיא היו נחלקים לארבע מדריגות: איש חיל, אדום, כחול ולבן. אדום הוא מי שהי' נקרא ראזריאד אפאלצעניעץ, עליו הי' להתלמד משך זמן, כארבעה או חמשה שבועות השתמשות בכלי זיין. כחול היו קוראים אותו בעת מלחמה לעזור אחורי המלחמה, לבן הי' חפשי לגמרי. בימי המלחמה העולמית הראשונה היו בוחנים גם את הלבנים, אולי יהי' אפשרי להשתמש בהם, וקראו אותם למבחן פעם אחר פעם.

104 את המובא לקמן מספר המחבר גם ב"די אידישע היים" (גליון 35, אביב תשכ"ח, בחלק האנגלי עמ' 14).

105 שמו נתפרסם בשנת תרס"ו, כאשר ברחוב היהודים נשבה רוח החופש ונעשו מפלגות שונות של בונדיסטים, דעמאקראטן וכו', וגם בעיירה ליובאוויטש התארגנו הצעירים תושבי העיר במפלגות הנ"ל, ועלה בידם למשוך אחריהם את הבחור הנ"ל.

משפחתו היא כבודה חרדית, אך הוא ניט צו קלוג ונמשך אחריהם.

פעם בלכתו ברחוב עם קבוצה של נערים ונערות, סדרו מהישיבה שבחורים אחדים בעלי זרוע יקחוהו בחזקה ויחזיקוהו בישיבה, וקראו להוריו שיבואו ויקחו את בנם, ונסע הביתה.

[בפרטיות יותר ראה כרם חב"ד גליון 3 עמ' 144-151].

בהפגשי עמו בבית הסוהר, עשר שנים אח"כ, הי' נשוי וחי חיי משפחה שומרת דת. הי' בא לבית הכנסת להתפלל. את זקנו ספר אבל לא גלח. א גאנץ פיינער אידישער יונגערמאן.