ספריית חב"ד ליובאוויטש

תיקוני מקוואות לפי תקנת רבותינו - פרק שלישי

מקוה של מי גשמים

לערך לפני מאה או מאה וחמישים שנה התחילו לבנות במקומות רבים רשת צינורות מים עירוניות, שהביאו את מי הנהרות ומאגרי המים לבית, דרך צינורות וברזים. המים נמשכים לצינורות בכח מנועים מיוחדים, שבדרך כלל יש בהם כלי קיבול הפוסלים את המים מלהיות כשרים לטבילה (ראה מה שליקט בזה בס' טהרת מים סי' מ), ויש להכשירם אח"כ ע"י חיבור לאוצר מי-גשמים כשרים שנמצא בתוך הבית.

כאן התחיל הדיון בין גדולי ישראל באיזו צורה לבנות את סוג המקוה החדשה הזאת ובאיזו צורה יהיה החיבור בין אוצר מי הגשמים לבין מקוה הטבילה. רבו הדיונים בנושאים אלו בספרי שו"ת והלכה. רובם נאספו בספר "טהרת מים" מאת הגאון רבי ניסן טלושקין. הדיון הוא בשנים: א) באיזה אופן החיבור כשר. ב) איזהו האופן המהודר יותר שכדאי להתקינו לבניית מקוואות בתפוצות ישראל.

הראשון שהציע פתרון לשאלה הזאת היה בעל ה"חתם סופר" בשנת תקע"ד.  באותה שעה עדיין לא היו בנויים צינורות המובילים מים לבתים, מ"מ מציע הוא בתשובתו שנדפסה בשו"ת שלו חיו"ד סי' רג:

ומה טוב אם יעשו שני חפירות סמוכות זו לזו והמחיצה שביניהם פרוצה למעלה סמוך לעליונה של מחיצה באופן שאם תהיה אחת מלאה תתמלא האחרת ע"י פרצה הנ"ל, ואז לעולם לא יחסר המזג דכיון שנתמלאה אחת מהם בהיתר ע"י מי גשמים או שלג כנ"ל אזי ממלאים להמקוה כשרה המלאה הלז מים בכתף בכלים, וכיון שהיא כשרה במי גשמים שוב אינה נפסלת ע"י מים שאובים וכל מה ששופכים לתוכה נעשה הכל כמקוה כשר … אם ירצו לנקות א' מהם יריקו המים ממנה וינקו אותה ואח"כ ישפכו מים בכתף להמלאה עד שתתמלא הריקנית … וכן עושים פה במקוה הגדולה, ולעולם לא יחסר המזג והוא עצה טובה והגונה אין בה פקפק כלל.

באופן זה הוכשרו המים השאובין ע"י זריעה, שנזרעו והוכשרו במקוה הכשירה ומשם נשפכו לתוך הריקנית.

ועד"ז מבאר שם סי' ריד. אלא ששם כותב ששני המקוואות "נקובים זה לזה נקב גדול משפופרת הנוד", שאז אפשר להכשיר אותם גם ע"י השקה בין שני המקוואות. וראה מה שדן בזה בס' טהרת המים סי' כו וסי' סד.

עדיפות מקוה שע"ג מעיין

ככל שהתרבו צינורות מובילי המים לבתים התרבו המקוואות בצורה המובאת בשו"ת ה"חתם סופר" האמורה או כיו"ב, דהיינו שהשאירו נקב במחיצה שבין המקוואות שע"י היו מי המקוה מושקים ומיטהרים מהמים שבאוצר הגשמים.

אמנם כתב כ"ק אדמו"ר זי"ע (אגרות-קודש ח"ג אגרת תקמ):

[mudgash]לא נתקבל אצלנו היתר החת"ס בזה, להכשיר בתחילה את המקוה ע"י השקה להבור ואח"כ להוריק הבור ולמלאותו ולהכשירו ע"י השקה להמקוה35.[/mudgash]

רבים נמנעו מלבנות מקוה שכזה, מכמה טעמים, ואחד מהם, כי באופן זה לא נשארו מ' סאה מי גשמים במקוה זה, כי אם מים שהוכשרו בהשקה, ולשיטות הרמב"ם הראב"ד ורבינו ירוחם פסול מקוה כזה מטעם נתן סאה ונטל סאה כדלקמן פרק ששי.

לא רק בליובאוויטש, ששם היה המקוה בנוי בתיבה ע"ג מעין, כתיקון רבינו הזקן, אלא אף בשאר מקום מושבות החסידים, מנע אותם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע מלבנות מקוואות כאלו.

*

מחמת מצב בריאותו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע רגיל הי' לנסוע למקומות רפואה בחו"ל. כמה פעמים נסע להתרפאות בעיר מענטאן אשר בצרפת.

כשהוצרכו לבנות מקוה בעיר מענטאן רצו לבנותה בתיקון המקוה האמורה בשו"ת ה"חתם סופר" הנ"ל, ורבינו מנע אותם מזה.

נראה שכתב אז כמה תשובות בנושא הזה, שלא הגיעו לידינו, רק תשובת אחד מגדולי הרבנים שהשיב לו כבקשתו, ובה מצטט מדברי האדמו"ר.

נעתיק בזה את תמצית דברי אדמו"ר, כפי שהובאו בתשובת אותו רב, שלא נודע לנו מיהו (נדפסה בקובץ "יגדיל תורה" נ.י. חוב' יג סי' יד):

כ"ק אדמו"ר נשיא ישראל שליט"א

פקודתו הקדושה לעיין בדבר המקוה טהרה שברצון כ"ק שי' ליסד במענאטן שומרת רוחי … והנני בא על סדר דברי כ"ק מרן שליט"א אשר המה יהי' לי לאורים:

העיר כ"ק בדברי החת"ס בסי' ר"ג שכתב לתקן מקואות ע"י עשית שתי מקואות ולהחליף המים כו', מדברי הראב"ד לענין נתן סאה ונטל סאה כו', ובאותו ענין יצא כ"ק בהרחבה של תורה לבאר דברי הראב"ד והרא"ש בזה, וכבר ביאר כ"ק רבינו כל מה שיש לבאר בזה ולא הניח מקום להתגדר כלל.

*

בשנת תרס"ט שאל החסיד ר' בנציון רסקין, אשר אנשי עירו גזאטסק רוצים לבנות מקוה של מי גשמים, שמחליפים המים, במקום מקוה ע"ג מעין, כנהוג עד אז. השיבו ע"ז אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (אגרות-קודש ח"ב אגרת רג):

מכתבו הגיעני בדבר המקוה. האופן הקל שכותב הוא חמור הרבה, וצריך זהירות והשגחה יתירה, וח"ו להחליף הראשונה בכזו. ולא יעשו חדשות, והשי"ת יהי' בעזרם.

כעבור שנתיים וחצי שאל שוב (שם שוה"ג לאגרת שז):

המתחדשים מבני עירנו מתאוננים תמיד על בית הטבילה שאיננה לפי רוחם … צוויתי מכ"ק שליט"א שלא להחליף מקוה כזו באחרת, הנה כמובן מצדנו לא אתן להם לעשות מקוה חדשה ממי גשמים … גם השו"ב עומד לימינם ותמה ע"ז, אם עפי"ד הותר לנו לעשות מקוה ממי גשמים מדוע נאסור זאת עלינו, אחרי שקל מאד להשיג זאת.

[mudgash]הר[ב] ח[יים] ס[אלאבייציק] יחי' מבריסק היתה תשובתו מהבד"צ שלו שהעתיק הדין משו"ע כלשונו ממש, ולא אסר ולא התיר הדבר. מבעל חפץ חיים יחי' מראדין היתה תשובתו שמדחה א"ע מלפסוק הדבר, שבודאי יש רבנים בסביבותינו.[/mudgash]

ואדמו"ר מוהרש"ב נ"ע השיבו ע"ז:

בדבר המקוה, כ' בס' ג"ט על מ"ש בשו"ע סי' ר"א ס"א במי מקוה או מעיין, וז"ל, ושניהם שוין, ואם יש לפני' מקוה כשר של מי גשמים יוכל לכתחלה לטבול כו', אבל בתחלת עשיית המקוה יהדר מאד אם אפשר במעיין כו', והתוקע עצמו לעשות מקוה של מי גשמים מכניס עצמו לספק איסור כרת, לפי שא"א בשום ענין שבעולם שיהא כשר לכל הדיעות כו'. וטוב לפני אלקים ימלט מזה, עכ"ל. והשי"ת יהי' בעזרו ויצליח בכל עניניו בגו"ר.

עברו עוד שנתיים, ובתחלת שנת תרע"ג הוא כותב שוב (שם שוה"ג לאגרת שנג):

המתחדשים והמתקדמים בעירנו חפצם להיפטר מהמקוה הנמצאת אצלינו ולבנות חדשה כרצונם, ותחלת בנינם הוא להרוס את הישנות, וע"כ מתאמצים להוציא לעז פיסול, וכבר כתבו למורים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע השיבו שיבקש מאת הרב העניך גינזבורג (חתנו של האדמו"ר מקאפוסט והרב בעיר סמאלענסק) שיבא למחנם לבדוק המקוה. וגם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בעצמו פנה אליו בבקשה זו, ומוסיף לכתוב (שם אגרת שנד):

אמנם זאת הנני לבקש את כבודו שלא ליתן להם מקום לעשות מקוה עפ"י המעטאדע החדשה.

*

במשך תקופת ימי מלחמת העולם הראשונה התחילו להנהיג מקוואות של מי גשמים.

את מצב הדברים באותה תקופה מסכם הגרז"ש ע"ה דווארקין (קובץ רז"ש עמ' 45):

הנה בארץ מולדתי רוסיא היו בכל המקומות רק מקוואות של מעיינות, וכמעט שלא הי' בנמצא מקוה של מי גשמים.

מובן שהי' צריכים לירד להמקוה ע"י הרבה מדריגות, והי' מקומות שהי' צריכים לירד יותר מארבעים מדריגות. גם החימום של המים הי' כבד מאד, וגם עלה ביוקר. מ"מ לא רצו רבני הדור שלפנינו לעשות של מי גשמים. והטעם כדי לצאת לדברי הש"ך בשם התשב"ץ שלכתחילה נכון לצאת דעת הראב"ד ז"ל (וגם הרמב"ם) ולמנוע החשש דנתן סאה ונטל סאה.

[mudgash]בזמן האחרון לפני המלחמה העולמית הראשונה, ואחרי', שנראית התרשלות וחלישות בטהרת בנות ישראל, והרבה נשים נמנעו מלכת לטבול בהמקוואות העמוקות וכו', התחילו לעשות מקוואות ע"י מי גשמים, וגם התחילו להקפיד על הידור ויופי החיצוני, כדי להמשיך לבות בנות ישראל לזה36.[/mudgash]




35) ואף אשר עיקר ההכשרה בשו"ת חתם סופר היא ע"י זריעה, ולא ע"י השקה, מ"מ גם היתר החלפת המים שבשני הבורות ע"י זריעה לא נתקבל אצלנו.

36) בשנת תרפ"ט כתב הרב מבאלאחאוו אל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע שחפצים לעשות במחנו מקוה של מי גשמים, וחושש בזה כמה חששות.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע כתב על כך אל כ"ק חתנו אדמו"ר זי"ע, שהשיב בכ"ג אייר תרפ"ט (רשימות חוב' קמב). בתשובתו מביא מתשובת החתם סופר הנ"ל, ומתפלא על אשר בעיר הנ"ל עדיין טובלין במעין, שהוא בהדור יותר. אח"כ מיישב שם את חששותיו, ומסיים:

ואולי טוב יותר שיעשו עתה מקוה ממי גשמים, ויהי' ע"י הרב וברשותו, שיוכל לתקן בכל ההידורים, ולא שיצא מתח"י. ואפשר שיתרבה ג"כ מספר הטובלות, או הטבילות.